בחירות: בישראל לא מערבבים מוזיקה ופוליטיקה

חודש אחרי תום מלחמת ששת הימים, הודיע נתן אלתרמן - יחד עם שורה ארוכה של אישי רוח אחרים - על תמיכתו ברעיון ארץ ישראל השלמה. ההודעה היכתה בהלם את הברנז'ה התל אביבית דאז. אלתרמן נתפס כבשר מבשרה של מפא"י, ונמנה על מעריציו הגדולים של בן גוריון, שמצידו כינה אותו "נתן החכם". הפולמוס סביב "עריקתו" של אלתרמן לא חדל עד ליום מותו, שלוש שנים אחר כך. ודימויו של הכותב שנתפס כקדוש כמעט בקרב הממסד, נסדק לבלי שוב.

עוד תווי שי ב-ynet:

• אלון מת בסוכות, ואיתו הוויכוח על ג'ו ג'קסון
• אני פרובינציאלי, מתלהב מהופעות בישראל
• הקול יהודית רביץ, אבל הצליל לא מכוון
  

עכשיו, נסו לחשוב על פזמונאי ישראלי עכשווי, שהודעה מפתיעה שלו בדבר שיוכו הפוליטי תוכל להביא ולו למיני סערה. יודעים מה? עיזבו את הטייטל פזמונאי. מי מכיר אותם בכלל? בואו נלך על הקודקוד. על הפרונטמן. על זמר השנה בכלל. דמיינו לכם, שאייל גולן היה משתתף במסיבת עיתונאים של שלי יחימוביץ' ומודיע כלל עם ועדה על תמיכתו במפלגת העבודה.

 הבוס מחמיא לבוס: ברוס ספרינגסטין תומך באובמה

הפתעה הפתעתית, ללא ספק. אבל האם הודעה כזו הייתה מביאה לשינוי מהותי? יותר קולות שיזרמו לעבודה, מחד, או פגיעה אמיתית בתדמיתו ותגמוליו של גולן? קשה להאמין. במקרה החריג, אולי יהיו כאלה שיטענו שגולן משתכנז. שוב. היי, הוא כבר שר פעם שירים של ארקדי דוכין, והכדור המשיך להסתובב.

מעבר לים המצב דווקא שונה. ברוס ספרינגסטין הודיע לפני כמה ימים על השתתפות בקמפיין הבחירות של אובמה. הבוס יופיע במדינות הנתפסות כמתנדנדות מבחינת הנשיא המכהן, וינסה למכור את תדמית הצווארון הכחול שלו, בשירות הוד מלכותו. אתם יכולים לסמוך על האמריקאים שלא מדובר כאן במחווה ספונטנית, אלא ברעיון שהעסיק מכון סוקרים שלם.

מה שמזכיר, בהיפוך כמעט לא נתפס, את הודעת התמיכה של ניל יאנג ברונלד רייגן, אי שם בתחילת שנות ה-80. יש לא מעט עיתונאים אמריקנים הטוענים שהזיהוי הפוליטי המפתיע הזה היה בין הגורמים המרכזיים לכך ששנות ה-80 היו העשור השחור בקריירה של יאנג. הוא עצמו, אגב, היכה על חטא בנושא לפני כשנתיים, בשיר "אהבה ומלחמה" מתוך Le Noise המצויין.

באנגליה, מוזיקאים ידועים כמו חברי פינק פלויד, או אלביס קוסטלו, לא היססו להביע את התנגדותם העזה לשלטונה של מרגרט תאצ'ר, והטילו את כל יהבם כדי להשיב את מפלגת הלייבור לשלטון. בשנת 1997, חברי להקות הבריט-פופ המצליחות ביותר (ובונו) ממש נשאו את טוני בלייר על כפיים בדרך לדאונינג 10.

 זהבה בן ודנה ברגר ב"שיר לשלום" עבור התשדיר של מפלגת מר"צ

ואצלנו? אפשר לומר שפרט להשתתפות "הגשש החיוור" בקמפיין של המערך ב-1984 (והקונטרה הליכודניקית, בדמות ספי ריבלין), לא נרשמו כמעט גילויי הזדהות מפורשים של סלבס משמעותיים מתחום השואו ביז במערכות בחירות. נכון, היו גם יוצאים מהכלל, אבל הם השתייכו בעיקר לתחומי הביזאר.

כך, למשל, נזכור תמיד את הדואט המוזר של דנה ברגר וזהבה בן, שביצעו את "שיר לשלום" כחלק מקמפיין הבחירות של מרצ בשנת 1996. זהבה בן, שההשתתפות שלה אמורה היתה לסדוק את הדימוי האליטיסטי של מפלגת השמאל, התייחסה שנים מאוחר יותר, בראיון לאבי שושן ב-ynet, לאותם רגעים הזויים. "האמרגן שלי אלי בנאי היה מערכניק", היא אמרה, "ודחף אותי לזה. אני בכלל לא ידעתי מה זו המפלגה הזו".

רגעי קסם נוספים הם כמובן השתתפותו של בני אלבז בקמפיין של ש"ס ב-1999, עם השלאגר הענק "הוא זכאי". או התפקדותו של אריק סיני, בוגר קריית חיים ודרך הכורכר, למפלגתו של אביגדור ליברמן לפני הבחירות הקודמות. אם תרצו, גם הודעת התמיכה של נמרוד לב בבנימין נתניהו משנת 2005 היא אייטם. או הביצוע של אתניקס ל"תותים", במסגרת חגיגות הניצחון של אהוד ברק ב-1999 ("נחמה זאב? אני מחבב", אמר ברק, בריאיון טלוויזיוני בלתי נשכח). ובכאב אוסיף גם את הג'ינגל שכתב אריאל זילבר למפלגת חזית לאומית יהודית של ברוך מרזל, בבחירות 2006.

 בני אלבז שר לאריה דרעי: "הוא זכאי"

אבל המגמה הזו, שבמסגרתה רק מוזיקאים איזוטריים באופן יחסי מתגייסים למען מפלגה מסויימת במערכת בחירות, הולכת ומשתנה עם השנים. יותר ויותר אנשי מוזיקה ובידור מוכנים להצהיר באופן גלוי על העדפותיהם הפוליטיות. במערכת הבחירות הקודמת, יזמתי במסגרת המוסף שאותו ערכתי פרוייקט שבו שאלנו קשת רחבה של סלבס ואנשי תרבות למי יצביעו.

בניגוד מוחלט להיערכות המוקדמת שלי, רובם המוחלט ענה, ובאופן המפורש ביותר. אגב, ציפי לבני ניצחה שם בגדול. כמובן. כפי שלמדנו גם בימי המחאה החברתית, ליותר ויותר מוזיקאים אין שום בעיה לנקוט היום בעמדות פוליטיות

ברורות. אבל הבעיה היא, שלא נראה שזה מזיז משהו למישהו. פרט למקרים קיצוניים, כמו ההזדהות של אריאל זילבר עם ערכי הרב כהנא, הודעות תמיכה פומביות כאלה עוברות כאן כמעט באדישות.

אפשר לטעון שזהו סממן של בגרות. שהישראלים כבר לא מתנהלים בשדה הפוליטי כמו אוהדי כדורגל, ששוטמים באופן אוטומטי את כל מי שלא משתייך לקבוצה שלהם. אבל לטעמי, זהו סימפטום הפוך. כזה שמייצג חברה מיואשת, אדישה. חברה של אנשים שכבר לא באמת מאמינים שזהות המפלגה הנבחרת תביא לשינוי כלשהו, "כי ממילא כולם מושחתים". וחברה שמהעבר השני כבר לא מטפחת או מעניקה משקל לגיבורי תרבות אמיתיים. כאלה שדעתם ועמדתם הפוליטית יכולה להשפיע על ציבורים רחבים. אנחנו הרי רוצים על הבמה רק בדרנים, שיעשו לנו שמח, או "מרגש". אז למי אכפת, לעזאזל, איזה פתק הם משלשלים לקלפי?