פרק מספר: ימי המנדט של רחל איתן

שנות ה-40 המוקדמות, תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ובאירופה מתחוללת מלחמת העולם השנייה. מאיה חרמוני, ילדה להורים גרושים, נשלחת למעון לילדי משפחות מעורערות. המעון נעשה הזירה המרכזית של החניכה שלה אל עצמה ואל העולם.

בריאליזם נוקב משרטטת רחל איתן  את החיים בשטח ההפקר של ההזנחה הממשית והיתמות הרגשית, ומסתירה בתוכו תיאורים, אירועים וביקורת על החברה הגבוהה של תל אביב בשנים ההן. הרומן כולל כמה סצנות בלתי נשכחות בספרות העברית, שהרעישו את המבקרים בחדשנותן ובנועזותן, כשתיארו באופן כמעט נטורליסטי מעמדים קורעי-לב מחיי היומיום של ילדי המעון. כעת, חמישים שנה לאחר הופעת הבכורה שלו, ספרה הראשון של רחל איתן, "ברקיע החמישי" רואה אור בשנית.

"ברקיע החמישי". ספרה של רחל איתן

רחל איתן נולדה ב-1932, בתל אביב. בילדותה שהתה במוסדות לילדים, ובנעוריה בקיבוץ "איילון" כחברת "השומר הצעיר". היא נישאה לאדריכל דן איתן, התגרשה ממנו, וב-1967 עקרה לניו יורק שם המשיכה בכתיבה והרצתה במוסדות אקדמיים. איתן נפטרה ביוני 1987. "ברקיע החמישי" הודפס במהדורות רבות וזכה בפרס ברנר לספרות לשנת 1966. בואו לקרוא פרק מהספר:

המינים והמאמינים

מה צר שאיננו מים. מים נושאים הכל בדומיה. דוב הסתכל בצוֹהר הים שנפתח לו

במורד אלנבי, הפּידז'אק האפור מעוך תחת שמאלו והמזוָדה תפוסה בימינוֹ. צורך מכאיב עמד בו לרווח לבו, – טרם ילך אל סניה ווֹלפסוֹן, – אותן מלים טיפשיות, אכזריות שהוטחו בפניו בעצם הבוקר הזה, צורך יש לו להדיחן בשטפן של מלים אחרות, רבות.

תוך הילוכו המרושל, פשוק-הבהונות, נגרף בחבורת חיילים אוסטרלים. הללו היו מתערסלים קלות, נתמכים זה בזה והודפים איש את רעהו לעבר הים, השאנן כפלדה. כבר בשעות אלו שלפני הצהרים רופסות רגליהם מן המשקה. נתקף סלידה קלה שנתחדרה מיד זרם דק של התקנאוּת: מַשב דרור הפרחחים, הויה מאושרת של חוסר-הכרה.

לא נזהר ומצא עצמו בתוכם, והם מתגודדים סביבו, נוגעים קלות בגופו ומתקלסים בו בידידות: חצים זעירים, תשואות-צחוק ויִישָׁרי-כוח, שטעמם זר. נצטדד מהם סוף-סוף, על אף מחאותיהם הרמות ומחווֹת ההזמנה. נסמך לאחד מחלונות-הראוָה וציפה עד שיחלוף גל האלכוהול. משירדו אחרוניהם על-פניו הסבו ראשיהם וניפנפו לעברו במגבעותיהם רחבות-התיתורה, וּפניהם – פני עוּלי-ימים עד כדי לעורר חרדה – מביעות רעוּת רוחשת-טוב. על-כרחו חייך למשובתם והאריך מבטו אחריהם, מעין פיצוּי על שנצטדד ולא התמיד עמם בערסולם, להישטף אל הים.

נפנה אל חלון-הראוָה המפוספס. גמלי עץ-זית, סוּבנירים, דיותות, חולצות סלָביות רקומות. הכל צף ועלה מחדש בלבו.

אשתו השניה של קַצ'קה לבשה הבוקר חולצה רקומה מעין זו, כאילו חג היום, ממש כזו, עם הגדילים המקפצים על החזה. אפשר היה לחשוב רגע, להיפתות ולחשוב, שהיא-היא אשר המציאה את האַפוֹריזם היקר הזה, וכמה זמן ליטשה וניסחה אותו במוחה המחוספס עד שהבריק כל-כך.

בתחתית סרעפתו חש בפצעי גאוָתו הטריים. כשאשה היא הפוגעת בך, חציה משוחים בליח מרירתך. תמונת הבוקר: יושב במטבחו של קצ'קה, על השולחן חוצצים ביניהם כליו של הבעל, אשר בלע בחפזה את המאכלים, בטרם נמלט לעבודתו. כטיפש ישב מולה ומול החביתה שטיגנה לו והתבונן בלסתותיה החזקות, הטוחנות, בהבעת-יעוד, את מנת-התרד היומית שלה, סגולה לשיפור החלב, שדי-המינקת העתירים שלה מתרפקים אל האריג השקוף של חולצתה והגדילים משתלשלים עליהם.

התינוק ישן בחדר הסמוך ובתו הבכירה של קצ'קה יצאה מן הבית, מיד אחר אביה. איזו אוירת-בטרם שררה ביניהם, כך דימה בנפשו, כאשר משהו עומד לקרות, בלא כל מאמץ או הבעת-רצון, אלא מאליו, כהמשך לדשדוּש-בטלה זה של הבוקר, ברגלים יחפות ובאברים מרושלים משינה.

כל אותם שלושה שבועות שהתגורר בבית קצ'קה לא חשש זה בוקר-בוקר לצאת ולהשאירו עם האשה בבית. אפילו חשד עלה בו, כאילו במתכוון הוּא מפקירה לידיו. יושבים כך, זה מול זה במטבח, אשר אור השמש הגיע סוף-סוף אל חלונו הנמוך, המרתפי, היא בולעת את עלה-התרד האחרון ופתע זוקפת סנטרה מן הצלחת, ובלי גמגומי "בֶּה-מֶה" אומרת היא רוסית: "שמע, מרקובסקי, אין עושים לחם מאידיאולוגיות." ותוך כך נאום קצר, ממולח, על ניצול פועלים.

זאת האוָזה המאולפת, שתמיד היא נושאת תחת כנפה את פליכאנוב לראוָה, להוכיח לכל כי ראויה היא לכתריאל חרמוני, אומרת זאת לו, לו. אחר-כך היא מנסה, כביכול, לטשטש, לשכך. עיניה שומטות לעבר הפתיליה. אבל הוּא כבר אורז את גוּפיותיו במזוָדה – איזו תיאטרליות! החביתה השלמה על השולחן, וטריקת הדלת אחריו!

זגוגית חלון-הראוָה בינוֹת לפסי נייר-הבטחון נודפת קרירות. בתוך החלון משתקפות דמוּיות נעות של נערות. נפנה לעברן. ארוכות-שׂער טופפות הן סיעות-סיעות צהלניות על סולייסי-העץ המנקשים, הכרוכים בחוטים צבעוניים לקרסוליהן, אל שפת הים, לעכס אל מול בתי-הקפה, נוכח עיניהם גלוּיות-המבע של האוסטרלים עוּלי-הימים.

הם אוהבים לראותך צועד בראש התהלוכה והדגל בידך, נאסר ראשון בהפגנת האחד במאי, להאזין להרצאותיך בקלוּבּ, ותוך כך להחפיז מבטים אל בעל השעון, לחקרו, בחשאי, ברמזי-רמזים, ואחר-כך להשאירך, כמובן מאליו, ללקט את הניירות, את הספרים, להשיב את הספסלים למקומותיהם, הם שׂשׂים לקראתך בקרן-רחוב להשתהות עמך לשיחה של רגע ארוך, לקלוט מפיך אינפורמציות טריות, שכּן מצוּי אתה אצל העתונים ועתות של מנוֹער-מכל בידיך, לשמוע אותך שר בדבקות, בעצימת-עיניִם:

"עולם חדש נברא, הקשיבו!" כל זה! אבל לראותך בוקר אחר לילה ליד שולחננו, להניח לך לנשום את זוטות הוייתנו, לקלוף מעלינו בצפרני עיניך את מעטה הלַכּה ולחטט בסדקים בעודך מעמיד פנים עליזות של בן-בית טבעי?! אמנם – שביתה אירגנת – מוֹלוֹדיֶץ! יום-יומים שב-נא בחיקנו ואנו נצבוט בלחייך ברוממות-הרוח, נביט בך בעינים לחות מגאוה, אבל ככה לשבת מוּלך שבוע, שבועים ועוד שבוע ולקלוט מתוכך את הגל החוזר של איבותינו הקטנוניות, של זיווּג הלילה ושל שעמום הערב, שעה שכל דבר החולף בקרבנו מונצח ואובד בקרבך, נדבק לתאי מוחך, והסיסמוגרף שלך כותב ללא הרף את ההיסטוריה האמיתית שלנו?!..

שלושה שבועות רץ אל לשכת-העבודה. יום-יום טיפס ועלה במדרגות עד שהכיר, כדי שעמום, כל כתם שעל הקיר, וראה כיצד בוררים גברתן אחד מעשרים למלאכוֹת של חרקים. וכשהחל מרצה לפניהם, לפני מחוסרי-העבודה – לא קצר אלא רוגז משתק על קוצר-רוחם, על אי-היעתרוּתם, על שהם מעשנים, מגחכים בסתר ומשוחחים ביניהם שיחת-חולין, מקשקשים בעפרונותיהם על הקירות המזוהמים.

מצא את דמותו בתוך הזגוגית, חלקיקי גוף כיפח בין השתי-וערב, וצוארו שלוח נכחו כמין עוף סקרן. הפך פניו מן החלון במורת-רוח ותלה עיניו בבית שממול, במרפסת הקומה השניה. פיתוחי עמודים קורינתיים, מגן-דויד מעוטר, סנטימנטלי, באמצעה – המרפסת של סניה וולפסון. לא כך שיוָה לעצמו את מרקובסקי בפגישתו עם סניה בשנית.

את המזודה נזהר להניח בחדר המזכירה – בלויה מעט, אבל מזכירה ממש! אוֹצ'יֶן חאראשוֹ! – תקתוק סוֹלידי של מכונת-כתיבה. נטען מרדנות, כאילו בא אל הרשות.

סניצ'קה קם לקראתו ברעש. אור של "לקראת כלה" ניתז מעיניו, סובב את מכתבתו

הגדולה, עט אליו בזרועות פשוטות וקלטוֹ ביניהן, אל ריח עמילן מגוהץ ואל קשיותם של שני עטים נובעים. "בורינקה יקר! אתה כּ-אן?! ואני הייתי בטוח כי גורשת מן הארץ." ובהרחיקו קמעה, תומך בו בזרועות פשוטות ומבטו רחים: "ואתה כמה רזית! מתענים, מתענים, הא? סחטו אותך היטב והותירו קצת ריר-פה. לא, לא, בשם אלוהים, רק אַל תתחיל... שב, שב..."

אף לא התקין פיו לענות, אלא שמין חיוך כבשוֹ מבפנים, איזו ניחוּת-פורקן בלתי-צפוּיה רופפה את גבו אל המיסב הגדול, הרך.

"וכמה נפלו פניך! עינויים על אידיאות, תענוג! כקמיטת הפנים בשעת התאוה, – תענוג, אבל העקבות נשארים..."

מיד, בלא הרפיה, הציע לו סקוטש, אוריגינל אמיתי שעתה זה נתקבל. שולף ממגירתו האמצעית, בזחיחות פטרונית, בקבוק שטוּח נחמד ושתי כוסיות, ובעוד המגירה פתוחה נוכח בטנו מבקבק את המשקה אל הכוסיות, משוה ומאזן את מידת הנוזלים שבשתיהן, בזו ובזו, ואת הבקבוק מושיט נכחו כדי שייטיב האורח הרצוּי להיוָכח בטיב המשקה.

"keep it," אמר לו באגב.

"ברקיע החמישי", מאת רחל איתן. הוצאת עם-עובד. 384 עמ'.