למה החלטתי לגדל 11 ילדים שאינם שלי?
הם למדו להכין בבוקר 11 ילדים לבית הספר, לרדוף אחריהם כשהם בורחים מהבית ולכונן יחסי אמון עם מי שרגיל להתאכזב ממבוגרים. מאיה ליסון ובעלה הורים במשפחתון לילדים בסיכון, הזקוק לעוד זוגות שיש להם מה להעניק. אולי אתם מתאימים?
כבר עשר שנים שאנחנו משפחה מורחבת, מאוד: בנוסף לזוג ילדיי הביולוגיים, בעלי ואני מגדלים עוד 11 ילדים במעון משפחתי של עמותת "אור שלום".
זאת השנה העשירית שבה אנחנו מטפלים בילדים שהוצאו מביתם על ידי רשויות הרווחה על רקע התעללות, הזנחה או נטישה של הוריהם, ועברו חוויות קשות שאף ילד לא צריך לעבור. הם כמהים לבית יציב, למשפחה שתתמוך בהם. הם זקוקים למישהו שיאמין בהם באמת ויעניק להם את האהבה ואת הביטחון שמגיעים להם. עכשיו יש להם אותנו - וללא צל של ספק, לנו יש אותם.
כתבות נוספות בערוץ הורים ב-ynet:
- הילדים רוצים כלב? כך תדעו אם אתם מוכנים
לפני שהתחלנו לעבוד ב"אור שלום", היינו בעלי ואני ככל הזוגות, איש בעיסוקו: הוא מהנדס חשמל ואני מדריכה במועדוניות יום. גידלנו יחד שני ילדים מקסימים, ופשוט היינו משפחה רגילה. וכמו בכל משפחה רגילה, הגענו לשלב שבו הילדים מתבגרים ותלויים בנו פחות. אבל בעלי ואני עוד היינו צעירים ומלאי אנרגיה, רצון ואהבה לחלוק.
הגענו לצומת בחיים. הכל היה שגרתי, דומה, ואנחנו כמהנו לשינוי, למשהו חדש. ההזדמנות לא איחרה לבוא: שמענו על המעונות המשפחתיים המטפלים בילדים ונוער בסיכון, והתלבטנו רבות. האם נצליח? האם אפשרי בכלל לדאוג לכל כך הרבה ילדים? האם נצליח לקים חיי משפחה בבית מלא?
החלטנו שזו לא רק ההחלטה שלנו. ערב אחד כינסנו את הילדים והנחנו את הקלפים על השולחן. ביקשנו שיגידו בכנות מה הם חושבים על שינוי כזה, ואם הם מעוניינים להיות חלק ממנו.
לשמחתנו, הילדים התייחסו לדיון בצורה רצינית מאוד ואחראית. בני, שהיה אז בן 18, חש שעקב גיוסו הצפוי זה הדבר הנכון לעשות. בתי, אז בת 14, הודתה שהיא חוששת, "אבל אם זה משהו שאתם באמת רוצים לעשות", אמרה, "נעשה את זה יחד". וכך, בדיון עמוק וכן שבו דיברנו על החששות ועל הקשיים, החלטנו כמשפחה - אנחנו מתרחבים.
ילדים שמכירים רק אכזבה ופגיעה
נכנסנו לבית מלא בילדים, מלא בזוגות עיניים בוחנות, והרגשנו כאילו כולנו נמדדים באמות מידה שאינן ידועות. נכנסנו לבית שלהם והמשימה הייתה להפוך אותו לבית שלנו. הקושי הראשון היה להפוך לקבוצה, ל"ביחד". התחילו להיווצר קשרים פרטניים והתחלנו להכיר זה את זה, אבל הבית פשוט הרגיש מפוזר.
בצמוד לביתנו הייתה חורשה מוזנחת, מלאה חפצים שבורים וישנים וקצת עצים. בשבועות הראשונים שמנו לב שהילדים נוטים לבלות שם יחד, ליד אחד העצים. הם סחבו לשם לשם רהיטים ישנים ושברי חפצים, ובנו להם מחנה. יום אחד ראיתי מבעד לחלון את בעלי, יוצא אליהם ובידו ארגז הכלים שלו.
קשה להסביר עד כמה מפתיע היה המחזה. בעלי, איש חביב אך מופנם מאוד (ויש שיגידו שמרן), בעל המבטא הכבד, האהבה לשקט ולרוגע, לטקסי היום הקבועים שלו – עשה את הצעד הראשון לקבוצה. מאותו היום בנינו יחד את המחנה. בהמשך עברנו לפרויקט בנייה אחר, ואז גילינו שאיננו זקוקים עוד לפרויקטים, כי הפכנו לקבוצה. אנחנו כבר ביחד.
הלילות והימים שלנו היו ארוכים בהתחלה. היום התחיל במשימה לרקום מערכת יחסים של אמון ושל משפחתיות עם ילדים שידעו רק אכזבה ופגיעה מהאנשים שאת מקומם באנו למלא. זו משימה מתמשכת וכמעט סיזיפית, הקשה ביותר והחשובה ביותר. ובלילות החזקנו זה את זה, חלקנו את הפחדים, את הרגעים הקשים, המרגשים והמצחיקים של היום. למדנו לאט לאט, האחד בעזרת השנייה, איך לעשות זאת.
הבנו שאין מתכון, אין דרך אחת. למדנו את החולשות שלנו, איפה אנחנו "מצילים" זה את זה, מהי חלוקת התפקידים בינינו ואיך אנחנו עוברים את היום על הצד הטוב ביותר. בלי לשים לב, הקשר ביני לבין בעלי העמיק והתחזק, ובמובן הזה אפשר לומר שקיבלנו מתנה באמצע החיים.
בוקר עם 11 ילדים
כשמישהו שואל אתכם "איך עבר היום שלכם?", רוב הזמן תענו לו "בסדר" או "כרגיל", אלא שהשואל לא ידע מה התשובה טומנת בחובה. תהליך מורכב נוסף שעברנו הוא שינוי תפיסה לגבי משמעות המילה "רגיל". כשהבוקר נפתח בילדון מתוק, אשר ברגע שבו פקח את עיניו ועודנו בפיג'מה מזנק ובורח לחורשה (הרבה יותר משעשע מללכת לבית הספר, אתם חייבים להודות) – הסטנדרטים למילה "רגיל" פשוט מתחילים לזוז.
סיבוב בחדרים באותו בוקר יגלה "סליק" של אוכל שהוברח מהמקרר בלילה, בחשאיות שלא הייתה מביישת את המחתרות הישנות, בחדרו של ילד אחר. המולת ההכנות לבית הספר 11 ילדים בו זמנית, לעזור להם ללמוד כשהם צריכים מוטיבציה יתרה - כל זה אינו רגיל.
אבל אז פתאום אתה שם. אתה מגלה שרוטינת הבריחה לחורשה בבוקר כבר לא משרה עליך אימה, ושהבקרים הלחוצים פשוט מרגישים כמו בוקר. אתה מוצא את עצמך משתתף במשחקי חבל עם הכיתה של הילדים בהפסקות, ומתמלא בגאווה לשמוע שנער הצליח להעביר יום שלם בבית הספר בלי שיסלקו אותו. תיאום הציפיות הזה, של הנורמלי, הוא נקודה חשובה מאין כמותה במערכת היחסים עם הילדים, וזה פשוט בא עם הזמן.
החופשים, שבהם ילדי המשפחתון נוסעים לבקר את משפחותיהם או שוהים במסגרת אחרת, הם זמן שנוי במחלוקת. להיות בבית ריק זרק אותנו לאזור לא מוגדר, שגם העניק לנו את הפרספקטיבה הטובה ביותר לגבי מצבנו בבית.
אחרי שהות ארוכה, החופשה הראשונה הגיעה. הילדים עזבו אט אט, ותחושת חופש התפשטה בנו. תחושת הקלה. וזה היה טבעי ובסדר. לקראת הערב הבנו שהבית ריק, וחופש התנועה החדש והזמני לא ממלא אותו. לאחר חיפוש מתמיד אחר סימנים שאנחנו חלק מעולמם של הילדים, היה זה מרענן לקבל סימן שהילדים הפכו לחלק גדול מעולמנו.
"לא הכל היה מושלם"
חיי משפחה אינם מושלמים. זה משהו שחשוב להזכיר לעצמך בכל פעם מחדש, כשהדברים לא הולכים חלק. ואכן לא הכול היה מושלם ולא בכל תהליך צלחנו. יצא לי לחוות רגעים קשים בדרך, ופעמים רבות נותרנו ללא תשובה ופתרון. לעמוד מול נער, לגדל אותו ולהילחם עליו בכל יום – זוהי משרה מלאה וקשה שאנו מסוגלים לבצע מתוך תקווה שנשנה משהו, שנציל אותו.
ברגע שזה לא קורה, כשאתה מבין שהתהליך תלוי בשניכם ולא תמיד הצד השני מעוניין בעזרתך – אתה חווה משבר אמונה, נתקע בקיר שאין ביכולתך להזיז, וכל שנותר לעשות הוא פשוט לקבל אותו. ולקוות בכל מאודך, בכל לבך, שהוא לא מחכה לך גם בפינה הבאה.
לאחר תשע שנים מלאות חיים, הילדים שהגיעו קטנים למשפחתון החלו לעזוב, להתגייס ולהמשיך הלאה. יכולתי רק לתת להם ללכת, להרפות, להתקשר פחות. לתת להם למלא את חייהם בדברים משלהם ולהפוך למישהי פחות מרכזית בחייהם. וגם לדכא את הכעס ואת העלבון - הרי זהו הסוף המיוחל, ה"באושר ועושר". הילדים הקטנים, הפגועים והמפוזרים הפכו לבוגרים נפלאים, מלאים בביטחון ומוכנים לטרוף את החיים.
בשביל לשמוח בשבילם ובו בזמן להרפות עבדתי קשה מאוד, ונותרתי עם מעט מאוד כוח. הזמן לא עצר: הבוגרים המשיכו לעזוב וילדים חדשים, קטנים ומקסימים תפסו את מקומם בבית.
אם תשאלו כל הורה מנוסה, גם לילד אחד או שניים, הם יהיו תמימי דעים לגבי דבר אחד: לא מוצאים זמן, לוקחים אותו. בעלי ואני היינו צריכים זמן, ולאחר היסוסים מתמשכים לקחנו אותו והחלטנו לעזוב את המשפחתון. במשך חודשים עברנו תהליך של התפרקות ובנייה מחדש, ניקוז והחלמה, השלמה, תובנות ולבסוף – התעוררות.
מצאנו את עצמנו בתקופה ארוכה ונעימה של ריפוי עצמי, נפשית וגופני, בדירה חדשה ויפה שעיצבנו. הכל היה שקט ורגוע, ופתאום לא מספיק. התחלנו להבין שיש דברים שאי אפשר להחזיר לאחור, ומצאנו את עצמנו מתגעגעים ל"נורמלי" שלנו: בקרים של אטרף, שיחות לתוך הלילה עם מורים ומטפלים, קניות שבועיות שאורכות שלוש שעות.
במשך עשר שנים חיינו בעלי ואני בשביל מישהו שצריך אותנו, והתקשינו לחיות בלי זה. לאורך הזמן בדקנו במשנה זהירות עם עצמנו כמה אנחנו יכולים עוד לתת, כמה אנחנו צריכים ומוכנים לחזור. ובתום שנת שבתון - חזרנו.
חזרנו, אבל החלטנו יחד לעשות משהו חדש, מעט שונה מהפעם הקודמת. חזרנו ל"אור שלום", רק אנחנו, ללא בני ובתי, והתחלנו לעבוד במעון משפחתי לנערות בסיכון. הפעם אנו מנוסים יותר ולכן מצוידים באורך רוח ובסובלנות כלפי עצמנו, בתקווה ובכוחות מחודשים. אנו יודעים אילו קשיים וכאבים מחכים בהמשך הדרך ואנו שלמים איתם. אנו מצפים להצלחות קטנות אך ענקיות, לרגעי החסד שמחממים וממלאים את הלב ושרק עבודה כזו יכולה להביא.
החלטנו לחלוק את סיפורנו האישי, את מה שהביא אותנו לכאן ובעיקר את מה שמשאיר אותנו כאן, כדי שתוכלו גם אתם לחשוב רגע: האם גם בכם קיים הצורך הזה? האם אתם מרגישים שלתת זה יותר טוב מקבל? האם אתם מרגישים שיש לכם עולם ומלואו להעניק? יש מי שצריך אתכם.
בימים אלה מחפשת עמותת "אור שלום" הורים למשפחתונים ברחבי הארץ, המעניקים הזדמנות לילדים לגדול במסגרת משפחתית. המשפחה עוברת לגור עם ילדיה בבית השייך ל"אור שלום", ומגדלת 11-7 ילדים (עד גיל 18) שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה על רקע התעללות, הזנחה או נטישה.
אחד מבני הזוג מקבל שכר מלא והשני בהיקף של 50% משרה. כל חשבונות הבית משולמים על ידי העמותה, וההורים מלווים על ידי צוות הכולל פסיכולוג, עובד סוציאלי, מורה פרטי, מבשלת ומנקה.
זוגות המעוניינים לשמש כהורי בית מוזמנים ליצור קשר בטל' 02-9936925
לפנייה לכתב/ת 
