הביאה את צה"ל לאמריקנים: הרומן של שני בוינג'ו

זו לא היתה אמורה להיות התגובה לספר הביכורים של שני בוינג'יו. הייתי אמורה לספר לכם על הבאז שהרומן פרי עטה, The People Of Forever Are Not Afraid, עושה ברחבי העולם. עיקרי הבאז מרשימים. בוינג'ו היא רק בת 25, במקור מכפר ורדים, וזהו ספרה הראשון. שפת האם שלה היא עברית, ועם נתונים הפתיחה הבלתי-אפשריים האלו, כבר הגיעו טקסטים שכתבה למגזין "ניו יורקר", וכן היא נבחרה לקבל פרס ספרותי יוקרתי מאוד בארה"ב, שמעולם לא הוענק לאישה צעירה, ובטח לא לזרה.

כשמדובר על כוכב ספרותי עולה, ועוד משלנו, התכנים האלו היו אמורים לעניין אותי. אבל כבר בעמודים הראשונים של הספר שראה אור באמריקה לפני מספר שבועות (ולמעשה, עוד שטרם יצא, כבר נמכר לתרגום בלמעלה מ-20 מדינות שונות), התהפכו לי הקרביים לגמרי. בהמשך מצאתי את עצמי מרותקת לטרגדיה אנושית שאותה מלווים פרצי צחוק - ובו זמנית גם צופה בה מעבר למסך שקוף, אבל בלתי חדיר.

ספרה של שני בוינג'ו. האמריקנים השתגעו עליו

זיכרונות מימי הסקאד

יעל, אבישג ולאה לומדות בכיתה י"ב בבית ספר מנומנם בעיירה שכוחת אל בצפון. לקורא שאיננו יודע איפה הם ישובי שלומי ומעלות, או כפר ורדים ויישובי גוש שגב, העיירה היא תערובת של כל אלו: מעט בתים, מעט אנשים, אין קליטה בסלולרי והימים הם ימי מלחמת שלום הגליל - לפני או אחרי. אבל בעצם אלו ימי כל המלחמות שעברו על הבנות מאז הזיכרון הראשון של אחת מהן, אבישג: צפירה, מסכת גז וטילי סקאד שנוחתים מעליה, ומשאירים אחריהם שובל זוהר של אי-אמון.

בוינג'יו כותבת לקהל אמריקני, שאלו לא בדיוק החוויות המכוננות שלו. בכל שורה בספר היא מודעת היטב לפער בין מה שמקודד בתרבות הישראלית - אותו מידע ביטחוני שגור שאין באמת צורך להסביר אותו, כי הוא כבר חלק מאתנו - לבין מה שקוראיה האמריקנים עדיין לא יודעים ומכירים. 

דווקא המודעות הזאת, שהיתה אמורה להכביד עליי כישראלית שקוראת חוויה מתורגמת וצריכה לתרגם לעצמה מחדש, הופכת את הספר הזה לפנינה. זאת בעקבות ההחלטה המודעת של הסופרת להנכיח לקוראים שלה את עולמן המסויט של הגיבורות דרך אנקדוטות קטנות, ממוקדות והיפר-ריאליסטיות. אלה כתובות בלשון הווה, ובשפה שאפשר לקרוא לה "רזה" אם רוצים - אבל אפשר גם לראות בה אמצעי אמנותי מדויק וחד.

במינימליזם חסכני במיוחד, בוינג'יו מקימה לתחייה את המיקרוקוסמוס המטורף ששמו "טירונות בנות", ויוצרת סצנות טעונות ויפיפיות של מחנק באוהל האב"ך, של המפגש הראשון עם הנשק, של הבלבול, הטמטום והניכור בו מצויות מתגייסות טריות. בהמשך תפגשו את הגיבורות שלה שומרות במחסומים, מדריכות ירייה, מתוודעות לכוח של הנשק - וכל זה הרבה לפני שהן יודעות משהו על אהבה או על הברוטאליות של המלחמה.

לא נלחמת בשביל אף אחד

לא הייתי אמורה להגיב כך ליצירת ביכורים, טובה ככל שתהיה. כמבקרת מנוסה, הייתי אמורה לחשוף כאן את הפיגומים עליהם היא מושתת, וגם את הפגמים שנחשפים מבעדם. משהו בקצב האיטי, בלשון הפשוטה והמדויקת, ובהתעקשות של המחברת לדבר רק מתוך התודעה של הגיבורות, שבה אותי לחלוטין - בניגוד לרצוני - והוביל אותי לקריאה מהירה, בלי שום רצון להניח את הספר מידי.

מכאן התמלאתי בסקרנות גדולה לראות, האם בוינג'יו הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי. המסקנה: ועוד איך שהיא הצליחה. היא כתבה באנגלית רומן מטלטל לאמריקנים שלא מכירים את מציאות חיינו על פרטיה ומוראותיה, ועשתה זאת בקול צלול ובלתי מתפשר שמכריח גם את הקורא הישראלי להתבונן באותה מציאות, שלרוב הוא מבקש להכחיש ולהדחיק, לפחות דרך יצירה ספרותית. אין לאן לברוח בספר הזה, כי הרגעים הקומיים נשברים לרסיסים ונאספים מחדש ביד אמן מתוחה. אפשר רק להתעצב בגלל התכנים, להתפעל מן ההישג וליהנות מהאבסורדיות-המציאותית שבו.

ספרה של שני בוינג'ו עתיד לראות אור בעברית בפברואר הקרוב, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.