סליחה ירושלים שבגדתי בך עם תל-אביב

לפני הכול אני ירושלמי, על כל המשתמע מכך. סליחה אם זה נשמע קצת מתנשא, אני חושב שרק ירושלמים יכולים להבין מה זה אומר. אני אוהב את ירושלים אהבה אמיתית, כזו שרק ילדים יכולים לאהוב, אני שומר לה אמונים כמו לאותה אהובה רחוקה מפעם, מהילדות. יותר מהכול אני מתגעגע אליה. למה מתגעגע? אה, כן, שכחתי לציין, חשבתי שזה ברור: כמו כולם, גם אני כבר שנים גר בתל-אביב.

אני רק "גר בתל-אביב", לא יותר. זה כל מה שאני עושה פה, ששש... אל תגלו לה, לירושלים אהובתי. שלא תשמע, שלא תיפגע. בשבוע שעבר, בחג הסוכות, החלטנו אני ואשתי (ירושלמית, אלא מה) וילדנו הקט (נולד בתל-אביב, גר בתל-אביב ומכיר רק את תל-אביב, אבל מבחינתי, ירושלמי לכל דבר ועניין), להיות תיירים בירושלים. לא רק ארוחת ערב ולברוח חזרה כמו תמיד. הפעם נסענו להורים לארבעה ימים מלאים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הדגל הכלכלי-חברתי כזרז לשלום / אלון מרום

נתניהו, איזה תקציב הסתרת? / אלון-לי גרין

שומר לה אמונים, מרחוק. העיר העתיקה בירושלים (צילום: גיל יוחנן)

היינו תיירים, היינו כחולמים

הלב נצבט ליד בית הספר רנה קסין, הדופק עולה סמוך לאיצטדיון טדי, הנה האוניברסיטה העברית שבה עוד נתתי לעיר צ'אנס אחרון בהחלט, הרבה אחרי שכולם כבר עזבו. נוסעים לראשונה ברכבת הקלה, סופסוף חומוס אמיתי ב"פינתי" האמיתי, וכאילו אנחנו לא מבולבלים מספיק, הנה אנו עומדים ומשתאים בפעם המי-יודע-כמה אל מול חומות העיר העתיקה המוארות לפנות ערב. היינו תיירים, היינו כחולמים, תרתי משמע.

לרגע אני באופוריה. הגעגועים משבשים לי את ההיגיון. אני משעשע את אשתי בשאלה: "מספיק עם הפלצנות התל-אביבית, אולי ננסה לחזור לירושלים? עזבי את הבעיה הדמוגרפית", אני אומר לה, "עזבי את הלכלוך וריח השתן, עזבי את הפקקים והתשתיות הגרועות, עזבי שאין פה איפה לעבוד, עזבי שהחינוך בשפל חסר תקדים, עזבי שהכול משותק בסוף שבוע, עזבי שאפילו ראש עיר חילוני הצליח להפוך את המצב לגרוע יותר, עזבי שלא נשאר לנו פה אפילו חבר אחד לרפואה, עזבי, יהיה בסדר, נסתדר".

לסיפור האהבה הספציפי הזה אין סוף טוב. זה לא עבד, אשתי לא השתכנעה. האמת שבתוך תוכי גם אני לא. הנה שוב אנחנו בדרך הביתה לתל-אביב. כמו תמיד באזור מודיעין מציפים אותי רגשות האשם וייסורי המצפון. האם אני לא בסדר? איך שוב אני מפנה עורף לירושלים? אולי כמו כולם, אני בוחר באופציה הקלה? אולי אנחנו לא נלחמים מספיק? אני חושב על להקת "הדג נחש", ירושלמים מכובדים בפני עצמם. הלא הם דיברו בשירם המפורסם מעומק לבם, הם כיוונו לדילמה מוסרית אמיתית: יש כאן בתל-אביב המון ירושלמים שפשוט נקרעים מבפנים, ירושלמים שמתגעגעים, ירושלמים שכל כך רוצים לחזור, ירושלמים שיודעים שאין לאן.

סליחה שהייתי היום בים

ריח הבגידה התל-אביבית עולה מכל דבר שאנחנו עושים יום-יום. סליחה ירושלים אהובתי, סליחה שיצאתי ביום שישי בערב לשתות בירה כי יש עם מי ויש איפה, סליחה שראיתי הצגה בקאמרי בשבת בצהריים, סליחה שעשיתי ספורט בנמל, סליחה שרוב רובה של האוכלוסייה שאני רואה מסביבי יום-יום דומה לי באופן יחסי, סליחה שהייתי היום בים, סליחה שעשיתי פיקניק בפארק הירקון, סליחה שיש לי איפה לקנות חיתולים מתחת לבית 24/7, סליחה שיש פה תחבורה ציבורית יעילה, סליחה שנקי פה, סליחה שנחמד פה, סליחה שנעים פה, סליחה שכיף לחיות פה, אלף אלפי סליחות.

סליחה שעשיתי פיקניק. פארק הירקון בתל-אביב(צילום: ירון ברנר)

בשנת 1993 ניצח אהוד אולמרט בבחירות לראשות עיריית ירושלים את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק ז"ל. סיסמת הבחירות של קולק הייתה אז "אוהבים אותך טדי". סיסמת הבחירות של אולמרט שהופיעה למחרת וניצחה עבורו את הבחירות הייתה "אוהבים אותך טדי, בוחרים אולמרט". כמה עצוב, ככה נכון. אהבה לבדה, כך מתברר, אינה מספיקה.

אז סליחה אהובתי, באמת שניסיתי, באמת שרציתי, באמת שאני מתגעגע. הייתי רוצה לתרץ לך ש"זה לא את, זה אני". שנינו יודעים שזה לא נכון: זה לא אני, זו את. אני אוהב אותך ירושלים. כרגע, שוב, אני בוחר בתל-אביב. אבוא לכמה ימים בפסח.

עו"ד אמיר צ'רניחובסקי (30), ירושלמי שגר בתל-אביב.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il