"גלעד שליט אל מול המצלמה": סרט דלוח וחיוור
יוצרות הסרט על גלעד שליט העדיפו להתרכז בנוסטלגיה דביקה במקום בפיזור הערפל ובהתבוננות נכוחה במציאות. אריאנה מלמד התרגשה, אבל לא בגלל האיכות
לא ישבתי עם סטופר מול המסך, אבל לי ולכל מי שצפו כמוני בסרט על גלעד שליט התברר עד מהרה כי תהילתו של המיזם הזה מבוססת על שידור חוזר של הקטעים המרגשים, המעציבים, המצמררים וקורעי הלב משנות השבי. הנה אביבה בוכה ונועם חושק שפתיים, הנה שבוי רזה וחיוור מדקלם למצלמה מתוך דף שהכתיבו לו, הנה הפגנה, עצרת, מרוץ, כנס: כל מה שעשו מאות אלפי אנשים עבורו ושלבסוף הביא לשחרורו המיוחל. והנה גם יום השחרור עם ביבי המרוצה מעצמו עד בלי די, הרופא הצבאי הראשי המלווה אותו אישית וגלעד עצמו, אחרי חמש שנים ויותר בחושך, בקושי עומד על הרגליים ועדיין מחייך את החיוך הנבוך שלמדנו לאהוב כל כך.
ובחזרה לחיים, כלומר לחומרים החדשים שנוספו לסרט במהלך השנה בה חזר אל החופש. הנה הוא מתרגש ממשחק כדורסל, מתבונן בחיוך בברווזים בסנטרל-פארק, ונבוך עד מאוד כשהוא נדרש לספר על חמש השנים הרעות בשבי. והלא לשם כך התכנסנו. לשמוע מפיו את מה שלא יכולנו לראות, את מה שכיכב בסיוטיהם של הורים לחיילים, את החור השחור אליו נשאב ובו ישב. מעט מדי שמענו על השנים הללו בסרט, אולי בגלל צנזורה ואולי בגלל שגלעד שליט איננו דברן גדול, אבל אני חוששת שזה גם בשל העובדה שיוצרות הסרט התקשו לשאול שאלות שהיו מאירות את תנאי השבי ואת עומק הטרגדיה באור קצת יותר ברור. בצירוף עריכה סנטימנטלית ורשלנית, יצרו סרט מבולבל שמתוכו למדנו כמה דברים מפתיעים.
למשל, שגלעד שליט זוכר כיצד ישב עם שוביו לצפות במשחק של הפועל תל-אביב נגד ליון ואפילו את השער של זהבי במספרת הוא זכר, אבל לא למדנו דבר על הקונטקסט הכללי שבו השבוי וחוטפיו צופים יחד בכדורגל: איפה זה היה, בתא של גלעד? האם תמיד הוא הורשה לצפות? מה עוד הרשו לו לעשות במשך היום חוץ ממשחקי כדורגל-סמרטוטים שיצר בעצמו? מתי התברר לו שהתנאים משתנים? האם ארע שנעתרו לבקשות שלו? האם האנשים הרעים הללו היו עקביים או גחמניים? האם התעמרו בו?
אני מניחה שחלק מזה עדיין אסור לפרסום, אבל לפחות תמונה קצת יותר בהירה של הכרונולוגיה של השבי אפשר היה ליצור. במקום זה בחרו היוצרות באיך הרגשת, איך אתה מרגיש והאם אתה מתרגש. ובכן, הוא עדיין מתרגש מטבע, מחברים, ממשפחה - וזה סביר לגמרי. והוא עדיין מתרגש "לפתוח חלון", "לפתוח דלת", והאמירה הזו טעונה די הצורך לברר מהו מצבו הנפשי של האיש הצעיר והרגיש הזה, אבל בסרט העדיפו להתרכז בנוסטלגיה דביקה במקום בפיזור הערפל ובהתבוננות נכוחה במציאות. גלעד שליט, כמו כל אדם אחר בעולם, לא יכול לצאת מחמש וחצי שנות שבי ללא פגע. הימנעות מכוונת מדיון בפגע היא שגיאה עיתונאית של היוצרות וכשל של קברניטי הערוץ, אלה ששבויים עכשיו בידיים של ביבי ולא חולמים לשחק איתו כדורגל.
רק שימשיך לחייך
וכן, היה מרגש, אבל לא בגלל איכות הסרט אלא בגלל האופן שבו פרשת גלעד שליט יושבת בזיכרון הקולקטיבי. סיפור קשה של שאננות ישראלית, מבוכה איומה מרגע החטיפה ואילך, דשדוש ומריחת זמן במשא ומתן ולבסוף זעם אזרחים מוצדק שהביא לשחרורו. לבד מן הדאגה הקולקטיבית לאיש אחד, זו לא היתה שעתו היפה של החלום הישראלי. גבוה מעל השיקולים הללו, גלעד שליט מודיע שיהיה לו קשה לשלוח את ילדיו לצבא, כאילו שזה רלוונטי לחייו כיום, אבל הוא יעשה זאת מפני שבסך הכל המדינה עשתה עבורו את מה שמוטל עליה לעשות.
הטלוויזיה, לעומת זאת, לא עשתה די. זהו סרט שניכר בו כל עוניו של הערוץ המשדר: דל תקציב, מסתמך על חומרי ארכיון, בורח משאלות קשות ומתנחם בסנטימנטליות קיבוצית. התרגשתם? אם כן, זה רק כדי לראות את גלעד מחייך. שימשיך ככה.
לו היה ערוץ 10 איתן ויציב מבחינה פיננסית, יתכן שהסרט הזה לא היה משודר בכלל, ודאי לא במתכונתו הנוכחית. אין בארץ ערוץ טלוויזיה שהיה מניח לראיון עם גלעד שליט להתחמק מידיו, אבל גם אין ערוץ שצריך להקרין את מה שראינו במשך שעה, אלא אם כן זה ערוץ מוכה, חבול וחבוט.
התזמון מקרי אבל מעניין: היום נודע כי פרקליטי ראש הממשלה ונציגי ערוץ 10 קרובים לסגירת הדיל שבו הקיסר ביבי מוותר להם על תביעת דיבה ענקית שהגיש, מאלץ אותם לכתוב בהסכם פשרה שהם אלה שפנו והתחננו כי ימחק את התביעה וגם תובע מהם להתנהג אליו יפה בעתיד. בערבו של יום, הערוץ מוצא את עצמו כשהנכס היחיד שיש לו להעלות על המסך הוא ראיון דלוח, חיוור ומלא חורים עם מי שהיה עד לפני שנה הילד של המדינה.
לפנייה לכתב/ת 
