הנס של נדב: אחרי 15 חודשים כצמח - חזר לחיים
האמונה ניצחה: כשנדב סרוסי נפגע בתאונה בהיותו בן 19, הרופאים לא האמינו שיחיה. הוא לא הגיב ולא זז שנה ושלושה חודשים, ובבית לווינשטיין נאמר למשפחתו שאין סיכוי שיתעורר. הנס הגדול אירע לאחר שהועבר לביה"ח השיקומי רעות - לפתע הוא שר שיר חסידי, ומאז חוזר לאט-לאט לחיים
את היום שבו התהפכו חייו של דוד סרוסי ממרכז שפירא, לפני עשר שנים, הוא לא ישכח לעולם: בנו נדב, אז בן 19, היה בדרכו ללימודים בישיבה במצפה רמון עם שלושה חברים נוספים.
"הם נסעו בטרמפים מיד אחרי פסח", מספר סרוסי בראיון ל-ynet, "ובצומת פלוגות עצר להם אדם נחמד שאמר שכל הארבעה יכולים לעלות למכונית, עם התיקים הגדולים שסחבו איתם.
"בדרך כלי הרכב התהפך מסיבה שאינה ברורה עד היום, מבלי להתנגש בדבר. הוא התגלגל כמה גלגולים ונעצר בצד, על צלע ההר. הנהג והאחרים יצאו בכוחות עצמם - אבל נדב נלכד בפנים".
חדשות בריאות נוספות ב-ynet:
- כאבים בגב התחתון: למה זה קורה ואיך לטפל?
נהג המכונית והחברים שיצאו בשלום הפכו בעצמם את כלי הרכב ושלפו את נדב החוצה, כשהוא ללא הכרה ומדמם ממקומות רבים בגופו. בדואי שחלף במקום חבש את ראשו בעזרת החולצה שלו, ובינתיים עצרו החברים מכוניות חולפות והזמינו אמבולנס.
"הפרמדיקים ביצעו החייאה בנדב ותפירות ראשונות במכלב כדי לעצור את הדימום, ואחר כך פינו אותו לסורוקה", מספר סרוסי.
בבית החולים הוכנס נדב לניתוח בטן, שם כרתו לו את הטחול. סריקת CT גילתה דימומים מסיביים בראש, שהצריכו ניתוח דחוף נוסף. חייו היו בסכנה.
דיווחו על תאונה קטלנית
"קיבלתי הודעה מרופא בחדר המיון", משחזר סרוסי את רגע ההודעה הקשה, "שאמר שנדב היה מעורב בתאונה קשה ושמבקשים שאגיע. מיד התקשרתי לאשתי מרים וביקשתי שיוציאו אותה מהכיתה שבה לימדה ושיביאו אותה - מבלי לספר לה מה קרה בדיוק.
"גם העובדת הסוציאלית של בית החולים התקשרה בינתיים ואמרה שהיא מחכה לנו בחדר המיון. זה היה מפחיד מאוד, כי הבנו שאם היא כבר בתמונה המצב חמור".
סרוסי הפעיל את גיסו, שוטר בבאר שבע, כדי שיבדוק מה אירע, ונבהל לשמוע שהוא קיבל דיווח על תאונה קטלנית. "הוא נסע מיד לבית החולים וראה שנדב חי. אמרו לנו שהוא פגוע בראש, בבטן ובחזה, ומונשם ללא הכרה. ד"ר כהן, שביצע את ניתוח הראש, אמר שהמוח שלו הוא כמו 'אשל' שערבבו חזק-חזק".
לאחר הניתוחים הועבר נדב לטיפול נמרץ, וכל בני משפחתו המתינו בחוץ בדאגה. "מנהל הטיפול הנמרץ אמר שהלוואי שהוא ישרוד את 24 השעות הקרובות. המצב היה קשה ולא נתנו לנו בכלל תקווה", נזכר האב. "בכל יום שעבר נכנסנו לשיחה עם הרופא, והוא פשוט נתן לנו פטיש של חמישה קילו על הראש לגבי המצב".
בשבת הראשונה בבית החולים הוזמנו ההורים לשיחה עם מנהל המחלקה, ולא הפסיקו לבכות. נאמר להם שנדב במצב קריטי ושיש לשקול תרומת איברים, במקרה שהמצב ידרדר לכדי כך.
"ישנו שם יום ולילה, 24 שעות", מתאר סרוסי. "הלכנו לבקש ברכות מרבנים, ביקשנו מכל מי שרק אפשר שיבוא ויתמוך, יקרא תהלים ויתפלל. הרגשנו שכל מעשה הוא קריטי".
נדב הועבר למחלקת אשפוז, שם סבל מחום גבוה, פקקת ביד ונזילה של מים מהמוח דרך האף. "היינו צריכים לסתום את האף בתחבושות כדי שהמים לא ינזלו. הייתה לו דלקת ריאות קשה מאוד וניקזו אותן באמצעות מכשיר שהוחדר ב-CT. רופא אא"ג הסביר לנו שהוא חייב לעבור ניתוח בסינוסים ושלשם כך יורידו לו עור מהמצח ועד השפתיים.
"היינו במצב קשה מאוד, כי ידענו מה מחכה לו אחרי שהחום ירד. אבל בזכות סיעתא דשמיא, כשירד החום הפסיקה גם הנזילה, אז ויתרו על הניתוח".
לאחר אשפוז של חודשיים בבית החולים, הועבר נדב לבית לווינשטיין, שם הוגדר כ"צמח" במשך שמונה חודשים. למרות הניסיונות הבלתי פוסקים של המשפחה ושל הצוות המטפל הוא לא הגיב לכל צורת תקשורת, ונותר תמיד באותה תנוחה על הכיסא שבה השאירו אותו.
"היינו איתו כל הזמן", אומר סרוסי, "ולא הייתה התקדמות במצבו. אחרי שמונה חודשים הודיעו לנו שאין יותר מה לעשות איתו, והציעו לנו לעבור לבית החולים השיקומי רעות".
"פתאום הוא שר שיר חסידי"
כשהגיעו הוריו של נדב לרעות, ביקשו אנשי הצוות לאשפז אותו במחלקה הסיעודית. "סירבנו", מספר סרוסי, "נעמדנו על הרגליים האחוריות ממש כדי שלא ייכנס לשם.
"הוא אכן נשאר במחלקה אחרת במשך כמה חודשים, כשהוא עדיין ללא הכרה, לא מדבר ולא מגיב. בשלב מסוים התחלנו להוציא הביתה בכל שבת, בהתחלה באמבולנסים של 'יד שרה' ולאחר מכן לבד. השכבנו אותו בסלון עם כריות מכל הכיוונים, וישבנו לידו 24 שעות ביממה. החלפנו לו חיתולים, קילחנו אותו לבד ועשינו כל מה שצריך.
"בכל יום ראשון החזרנו אותו לרעות, שם טיפלו בו ממש כמו בבן משפחה, תומכים ומחבקים. בתחילת הדרך לכולם שם הייתה אמונה שהוא יתעורר ובעזרת השם עוד יעמוד על רגליו, והם לא הפסיקו להתייעץ עם כל הגורמים האפשריים כדי למצוא דרכים נוספות לעזור לו".
-איך שאר הילדים הגיבו כשנדב חזר הביתה?
"כולנו התרגשנו מאוד, והילדים הבינו שאנחנו צריכים להתמקד בו יותר. במשך כל התקופה ששהינו בסורוקה היישוב שלנו התגייס כולו למען הילדים, דאג להם לארוחות ולשיעורי בית. כולם היו נהדרים".
כשנה ושלושה חודשים אחרי התאונה, בעת שהסיע את נדב חזרה לבית החולים, אירע הנס המיוחל שכולם קיוו לו מאז יום התאונה המחרידה.
בזמן הנסיעה השמיע דוד קלטת חסידית ברקע ושר איתה. "פתאום שמעתי שנדב מצטרף לשיר 'אנחנו מאמינים בני מאמינים', הפעם הראשונה שהוא פותח את הפה!", הוא נזכר בהתרגשות. "גם כשהכאיבו לו בטיפולים הוא לא הגיב אפילו בצליל, ופתאום הוא שר, אומר את המילים הראשונות אחרי שנה ושלושה חודשים".
אחרי שלוש-ארבע דקות נדב שוב שר את מילות השיר. "אני לא יודע איך הצלחתי לנהג לרעות, אבל רצתי מיד למחלקה וקראתי לאחות האחראית. כשסיפרתי לה שנדב שר איתי היא חשבה שהשתגעתי לגמרי. היא הוציאה את הרופא מהישיבה וניסינו לגרום לו לשיר שוב. פחדתי שלא יאמינו לי, אבל אחרי חמש דקות הוא שוב הצטרף לשירה.
קלינאי התקשורת וכל הצוות שטיפל עד כה בנדב הוזעקו מיד למקום, וניתנה הוראה לתת לו ג'ל עם צבע מאכל, כדי לבדוק אם הוא מסוגל לאכול בכוחות עצמו ולא בהזנה ישירות לבטן. "חשבו שאם הוא מסוגל לדבר - אולי הוא גם מסוגל לבלוע", מספר סרוסי. "נתנו לו לבלוע את הג'ל, ולמרבה ההפתעה זה נכנס למקום הנכון".
"אני מאמין שנדב יכיר בנו"
באותו הרגע השתנתה כל תמונת השיקום של נדב, והתקווה חזרה שוב לחייהם של בני משפחת סרוסי. "הוא לא המשיך לדבר מיד", אומר אביו, "אבל לאט-לאט חזר לשיר, הגיב לשירים והזיז אצבעות. היום הוא מדבר, עונה על שאלות ומבין משפטים דו-משמעיים. הוא יודע לבקש דברים שהוא רוצה ולהגיד מה הוא מעדיף.
"הוא יודע להתפלל מצוין ואנחנו מניחים איתו תפילין בכל בוקר. כל התהלים והתפילות עדיין בראש שלו, והוא מתפלל במניין שלוש פעמים ביום. יש לו גם חברותא שבא ללמוד איתו שיעורים, שם הוא שואל שאלות".
בניגוד לכל הסטטיסטיקות והמוכר מספרי הרפואה, גם מבחינה מוטורית התקדם נדב מאוד והפתיע את כל הסובבים אותו. בתחילה הוא שכב במיטה בלבד, ואז התחילו להוליך אותו בבבית החולים רעות באמצעות אביזרי עזר. "היום הוא הולך בעזת הליכון כמה מאות מטרים הלוך ושוב, ומתחילים לעבוד איתו על שימוש בהליכון רגיל של קשישים", אומר אביו.
-לזכות מה אתה זוקף את השיקום המדהים שלו?
"כאדם מאמין, אני מאמין שהכל מלמעלה ואנחנו סייענו עם הטיפול. ישבנו לידו כל הזמן ודיברנו איתו, והוא קיבל ברעות כל סוג טיפול אפשרי, ריפוי בעיסוק ועוד לצד טיפול בבעיות הרפואיות. היום תענוג לדבר איתו, הוא עונה מיד בצורה חדה וברורה, הוא שואל ושאלות ומתעניין - כיף לנהל איתו שיחה.
"אחרי האשפוז הממושך נדב עבר לאשפוז יום, והיום אנחנו מגיעים לטיפולים ברעות פעמיים-שלוש בשבוע. יש לנו קשר אישי עם כולם והם נותנים יחס וידע מקצועי שלא מוצאים בשום מקום אחר".
-מה הכי קשה לכם בתהליך כרגע?
"לצערנו נדב עיוור בשתי העיניים בגלל התאונה, והוא מכחיש עד היום שאנחנו ההורים שלו. גם כשהוא נמצא בבית הוא אומר שהוא 'בבית של משפחת סרוסי'. זה כואב לנו מאוד, אבל לדעתי זאת בריחה מסוימת".
-אתה מאמין שנדב ימשיך להתקדם עוד?
"בתוך תוכי אני מאמין באמונה שלמה שנדב בעזרת השם עוד יקום וילך. יש לו בעיה של ראייה והתמצאות במרחב אבל הוא ילך, ואני מאמין שהוא גם יכיר בנו. אנחנו מחליפים לו ומקלחים אותו, והוא פשוט ירגיש שאנחנו ההורים שלו".
התמיכה המשפחתית הכרחית
ד"ר ניסים אוחנה, מנהל בית החולים השיקומי רעות, מספר כי נדב "הגיע אלינו במצב רפואי מורכב מאוד ותפקוד ירוד. כבית חולים שיקומי אנו מנסים למצות את הפוטנציאל המרבי מכל מצב רפואי, לקחת את הרזרבות הגופניות שיש לחולה ולמנף אותן באמצעות מגוון טיפולים על ידי צוות רב מקצועי, שיחד יוצרים סינרגיה וערך מוסף.
"גם אם הסיכוי זעיר, אנו מנסים למצות אותו עד תום באמצעים הרפואיים ובטכנולוגיה המתקדמת הקיימת בעולם. גם אם השיפור אינו מביא את החולה למצבו הקודם, הרבה פעמים הוא מאפשר לו לפחות איכות חיים משופרת".
-כמה זמן אורך תהליך שיקום כזה?
"במצבים פשוטים יחסית, תהליך של מספר שבועות מביא לשיפור משמעותי במצב התפקודי. במצבים מורכבים יותר צריך הרבה סבלנות מצד הצוות, מצד המשפחה ומצד החולה, כולל שיתוף פעולה שלו ומוטיבציה. תהליכים כאלה לפעמים אורכים חודשים ארוכים ואפילו שנים, כשהמצב הולך ומשתפר באופן הדרגתי".
-עד כמה חשובה המשפחה בתהליך?
"גוף ונפש הולכים תמיד יחד, וכשהמצב הנפשי, הרגשי והפסיכולוגי טוב, אין ספק שגם השיקום הגופני מסתייע. אנחנו רואים בצורה ברורה מאוד שכשיש תמיכה וסביבה אוהדת, כשנותנים לאדם 'סיבה' לחיות ולהשתקם, התהליך הרבה יותר מהיר וטוב.
"אנחנו רואים פעם אחרי פעם שכשהאדם מגיע עם מוטיבציה ונכונות להתאמץ, להשקיע ולהתמיד בשיקום ויש לו סביבה תומכת של משפחה וחברים שמעודדים ומעניקים לו את המעטפת החברתית החשובה, קצב השיפור הרבה יותר מהיר ומיצוי הפוטנציאל האישי הרבה יותר טוב. זה מקל גם על הצוות, כי רואים התקדמות טובה יותר ותוצאות טובות להשקעה בטיפול".
דוד סרוסי מבקש להודות לכל הצוות הרפואי שטיפל ומטפל בנדב לאורך השנים, בבתי החולים רעות, סורוקה, בית לווינשטיין, שיבא וקפלן, ולכל הרופאים שהוא נמצא אצלם במעקב - בעיקר ד"ר לזרי ברעות וד"ר אילן בלט מתל השומר.
לפנייה לכתב/ת 
