יהורם גאון חושף: המקאמה האחרונה של חפר

יש בי תחושה מפעימה, בה אני כמעט בטוח, שהגורל זימן לי רגעי חסד מלבבים וזכיתי להיות גורם, וחלק קטנטן, במקאמה  האחרונה של חיים חפר.

הוא צילצל אלי לפני כמה חודשים ואמר לי "אני רוצה לכתוב שיר שיהיה היפוך מוחלט לכמיהתו של יהודה הלוי, כי בעוד שהוא כתב "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב", אני רוצה לכתוב ש"אני בסוף מערב, אבל עם כל הכבוד - נפשי יוצאת אל המזרח ההוא, של תור הזהב".

זכיתי באור גדול: יהורם גאון נפרד מחיים חפר

ובצד התיאור של מה שהוא עומד לכתוב, העניק לי מחמאה והצעה שלא יכולתי לסרב להן. "אני אשים את המילים בפיך, אתה תהיה זה שמתגעגע לאבות אבותיך האנוסים". התרגשתי למשמע הדברים ולמותר לציין שאמרתי הן מוחלט עוד בטרם שסיים את המשפט, והוא הלך לכתוב.

אחרי שבוע ביקש ממני משפטים בלדינו כדי לשזור במקאמה, ואני שחשתי פתאום, "יוצק מים על ידיו" של נערצי הגדול, נתמלאתי גאווה וסיפקתי לו את מבוקשו. כאן פחות או יותר מסתיים הסיפור, כשהטיוטה הכמעט מושלמת בידי ואני מצפה לליטוש הסופי.

שבוע או שבועיים אחר כך, הוענק לו באוניברסיטת בר אילן פרס על מפעל חיים, ששם סיפר את דבר המקאמה ואת הדיאלוג שהיה בינינו בעניינה. מדבריו בבר אילן למדתי, אני הדל, שהייתי לעזר ולפה, למחברם של "הי הג'יפ" ו-"היו זמנים", "היי דרומה", ה"פינג'אן", "שיר השכונה" ו-"ערב במסחה", "אגדיר" ועוד מאות שירים שהינם בבואת עד הולמת, נכבדת ומרגשת, לקורותיה של הארץ. נדמה לי שזה הדבר האחרון שחיים כתב. ואני הייתי שם על יד.

אני במערב וליבי במזרח/ חיים חפר

אני חי בירושלים במזרח

ואני מתגעגע לספרד שבקצה מערב

ואני אוהב לסחוט את המיץ

שבכל עינב ועינב

ואני אוהב כמו נער צעיר

את תור הזהב

וברחוב היהודים לעבור ולראות

את הפרחים שבכל חלון

שאולי היו זמר או פיוט שיוצא כמו לבקשת אל עליון

ואיזה גבר קורא לי : יהורם גאון, אנא שירה לנו משירי ציון

ועיני תרד פלגי מים

כי למי אשיר ולא אדע, לשיר לו שיר בלאדינו על ירושלים

או איזה פיוט

כמו אברהם קרידו אי בנדיצ'ו, שזה אברהם אבינו

והם קוראים לי בוא אלינו איש, בוא אלינו שליח

וגם מעיניהם ירדו פלגי מים

בין שיח לשיח

והם מזמינים אותי אל שולחנם ועליו שירי הקודש

ושירי החולין גם

וכשהיין מתרונן ומפעפע בדמם, הם עוברים מן החולין

אל הפיוט הקדוש ועיניהן חכליליות מלהט התירוש,

הם חוזרים אל הפיוטים ואל האלוהים שבשמיים

ומוסיפים: ככלות ייני תרד עיני

פלגי מים פלגי מים

ואני פוגש את המשורר שמואל הנגיד שש אלי קרב

והוא הרמטכ"ל הראשון המפקד של צבאות ערב

ואנחנו מהלכים בין עצי התפוח ובין הכרמים

ואני שומע את שפת הפיוט ודברי החכמים

ופכפוכי המעיין המשקה אותם מעדנות

ואת היופי הספרדי, והזהב שעולה מכל הפינות

ודאגתו של הרמב"ם הפונה אלי לפתע

ואומר לי: יהורם, אכול קישואים, זה טוב בשביל הדיאטה

וצלילי הגיטרות ולחש המזרקות השולחות עמודי מים

אל הגבעות הירוקות

וליבי מתפעם ומפליג אל קצה מערב

שבו חיו בעושר ואושר היהודים בני ערב,

אל שרי האוצר של אז, אל היהודים

שהפליגו בימים ומצאו את הכוכבים

שכיוונו את דרכם בלילות וגם בימים

ואל אברבנאל ללא תואר דוקטור, אך שידע

את גוף האדם, לפי מראה העיניים והלשון שבפה

(ובלי התואר דוקטור) ידע את סודות המרפא

אני בא אל שולחנות הצדיקים של אז בלי ללכת

לגן העדן, כי שם היה הגן ושם היה העדן

וחיפשתי את קברו של אבן-גבירול המשורר והפילוסוף

של "כתר מלכות"

והבאתי עץ זית מירושלים

לשתול על קברו ולקרוא לו אילן בכות

והפצירו בי: יהורם יהורם, שיר לנו, כי אין ארוחות חינם

ואני שרתי לחכמתם, לשיריהן וליינם

ושרתי להם על ירושלים ועל כיכרות השוק הריקות

אירמה קרו מאדרה א-ירושלים, סנטה ירושלים,

מילס דה וסס סרס בנדיסידה, טיארה דה רייס, טיארה קרידה,

ועל החלוצים הבונים את הארץ בזרועות נטויות ובידיים חזקות

ושוב על אבן-גבירול, שמת צעיר כל כך ומיוסר

וכתב וכתב ושר ושר

וכתב על שבעת הרקיעים ואנחנו חייבים לו עדיין חוב

מעבר לחכמתו הגדולה ולא רק לשם של רחוב

ואז הם משפילים את מבטם ומשפילים את הריסים

ואני משיב להם : שאבותי היו בין האנוסים

כשעלו על המוקד, ולחשו בחריקת שיניים את אשכחך ירושלים.

אני חי בירושלים שהיא במזרח ובכל זאת מתגעגע אל היופי שבקצה מערב

ואני שר להם את שירי ומתפלל לאזניהם באהבה ובכאב

ואני שר להם מעומק נשמתי ומכל חדרי הלב

אני חוזר אלייך כמו נסיכה שבויה במגדלים

אני חוזר אלייך כמו באר וכמו בכי השועלים

וכבר ערב ומעל חופה של כוכבים בשמים

ואני שר להם את השיר שלי – שיר אהבה לירושלים

שאני הולך אליה כל ימיי – הולך אליה מסונוור

האבנים פוצעות את כפותי – אבל אני, איני מרגיש דבר

עיטור מוסיקלי- אורי קריב

מפיקת המאמר: טל ויינגרטן