כשהעולם הופך לפיק-אפ בר גדול, שופע ומזמין

תמיד הייתה לי בעיה להתחיל עם בחורות. להתלבט אם לגשת, איך לגשת, מה לומר, מה לעשות עם הידיים, לאן לכוון את העיניים, לשלוף הערה מתוחכמת או סתם לומר שלום. ידעתי תמיד שאם אנסה להוציא מפי שאלה בסגנון: "תגידי, אבא שלך גנן?" בשביל לא להרגיש אידיוט, אוכל רק להמשיך עם המשפט לכיוון: "כי יש לי בעיה עם הכריזנטמות".

אני גם לא אוכל ישר לפצוח בשיחה על התערוכה האחרונה של פלוץ פיצג'רלד במוזיאון ארץ ישראל הכבושה, או על הכתבה של שמאל אנני במוסף של המוסף לשבת. אני איש פשוט. וזו, בעיני, דווקא המעלה שלי.

ואז הגיע האינטרנט

ולישות הזו, כל העולם תיפקד כפיק-אפ בר אחד, גדול ומזמין. לישות הוירטואלית שלי יש ביטחון של רוק סטאר, יש לה תובנות של ניטשה, שנינות של סיינפלד ומתיקות של וורטלס אורגינל. לישות הזו יש נגישות לכל העלמות והנשים ברחבי העולם. היא לא חוששת מהיתקלות במישהי שכבר תפוסה כי המעוניינות מצהירות בכתב על רווקותן. היא מתכננת כל משפט פתיחה שלושה ימים לפני הפנייה, משכתבת אותו ומגישה אותו עם סמיילי חם ישר מהתנור.

ואם הישות שלי נתקלת בתשובה שאינה משתמעת כשלילית באופן ברור, היא מגלה נחישות ולא מקפלת ביבבה את זנבה בין הרגליים. היא מנסה בשנית ומרשה לעצמה אפילו להיות בוטה לגבי כוונותיה, כי לישות הוירטואלית שלי אין מה להפסיד. אתם מבינים, אני – יש לי אגו. וכשאגו חוטף אגרוף - כואב לו. ואגו חושש לגרור פציעה ולכן לעיתים מעדיף להימנע בכלל מלהיכנס לזירה.

לעומת זאת, הישות שלי – היא לא אמיתית. ואם היא לא אמיתית - אזי אין לה אגו. הישות שלי יכולה להתחיל עם שבע בחורות ביום ולקבל שמונה דחיות. הישות שלי לא למדה אף פעם מתמטיקה אז אפילו החישוב הלא הגיוני הזה לא מטריד אותה. הישות שלי ממשיכה הלאה.

תמיד נשאר אני

חוץ מזה שאני זה רק אני. כותב טורים על ישויות במדור בעיתון שאי אפשר למשש. לעומתי, הישות שלי מלאת עוצמה כמו גלדיאטור, אצילית כמו אביר, רגישה כמו משורר. זה מצחיק וגם מוזר ששנינו מנסים למצוא בת זוג באינטרנט. אני בטוח שאם הישות שלי הייתה חיה בעולם האמיתי, היא הייתה מסתדרת הרבה יותר טוב ממני. אבל היא לא. אז עד שהיא תתממש לה אני נהנה מהמצב בו היא כלואה בסייבר-ספייס. אני משתמש בה בעולם ההוא והיא עושה בי שימוש בעולם הזה.

אני יכול להיות ילד בן 12, גיבן, עילג, וחסר כל חן, ועדיין לקבוע דייטים בלי שום בעיה עם ארבע בחורות בשבוע. העולם הווירטואלי משחרר אותנו מפחדים, מהחששות שלנו כלפי מה אנחנו שווים, מהעדר הביטחון העצמי. כשאנחנו נפגשים הן מגלות להפתעתן שאני לא בן 12, לא גיבן, לא עילג מעל הממוצע ושאפילו יש בי חן מסוים.

לעיתים אני מגלה שהישות הוירטואלית שלי אולי מעוניינת בקשר עם אותן נשים וירטואליות אותן הכרנו בפאב האינטרנטי, אבל אותי הן לא מספקות. ובכל זאת, אם הייתי צריך להתחיל עם אותן ארבע בחורות באיזה פאב מעושן הייתי מרגיש בן 12, גיבן, עילג וחסר חן, והייתי פוסח על כל האירוע מלכתחילה.

מה שמתחיל ברשת - נשאר ברשת?

לו רק היה ניתן להשאיר את הקשר שם, בתוך מאגרי המידע העצומים של הרשת. היינו יוצאים שם לדייט, משתכרים ומשתטים, מגיעים למיטה, נפגשים שוב ושוב, מעלים תמונות מאותם מקומות שהיינו בהם, משנים סטטוס, עושים לייק לאותן סדרות, זמרים וספרים. חלק מהחברים היו הופכים משותפים לשנינו, ואף פעם לא צריך להתלבט אצל מי נישן הערב או לריב על מה נעשה מחר.

אני יכול לפגוש עשרות ומאות בחורות ללא פחד בעולם הזה, שלא קיים באמת. לנהל איתן מערכות יחסים מושקעות וטובות ומלאות סבלנות ורוך. אבל אני לא חושב שבעולם כזה אני יכול להתאהב. זה עולם שטוף ריח פלסטיק, עולם חסר טעם. רק ציפייה בלי מימוש.

זו בניית פנטזיה בלי החשש שיום אחד תבוא היקיצה. אני מעדיף את העולם של הפיח, של הזמן המוגבל, של עייפות ושל המון מחסומים והתלבטויות.

קיום של אכזבות וחששות מפני דברים שאנו עלולים לאבד. כי אם יש מה לאבד, זה רק אומר שהרווחתי. אני אנסה להתגבר על הבעיה שלי להתחיל עם בחורות. אני אנסה להאמין שתמיד יש לי סיכוי עם אחת מכן. ממך אני רק מבקש שתשתדלי להיות נחמדה. לא רק אלי, לכולנו.

לא פשוט להתחיל עם מישהי במציאות. רוב הסיכויים שתצא גס או סתם עם לשון מגושמת. תני לנו קרדיט ואפילו הזדמנות קטנה. תני לנו מבט קטן כדי שנדע שיש טעם ושאנחנו לא עומדים לקפוץ מגובה 39 ק"מ בלי מצנח. תני איזה סימן שאת גם בעניין, כדי שנוכל לעשות את הצעד הראשון קצת יותר בקלות. ואם אבא שלך במקרה גנן, תוכלי באמת לשאול אותו מה לעשות עם הכריזנטמות?

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים