The Jesus And Mary Chain: אדישות מבורכת
ההרכב הבריטי הבועט הרעיד את בלוטת הנוסטלגיה של לובשי השחורים משנות ה-80, וגרם להנאה מכל צליל דיסטורשן. אבל למרות הרעש, הלהקה שמרה על איפוק יחסי. וגם נינט היתה שם
מועדון הבארבי בתל-אביב הרגיש אמש (ה') כמו מעין פגישת מחזור לא רשמית של לובשי השחורים מה"סיטיהול", מ"הפינגווין" המיתולוגי ועוד שלל מועדוני קאלט שקידשו את הדיסטורשנים, הנויז ובאופן כללי, כל מה שבועט ורחוק מהמיינסטרים הדביק. זה לא ממש מפתיע שרוב הקהל כאן חצה את גיל 30, אפילו נשק ל-40. ניחוח של נוסטלגיה מתוקה עלה באוויר ונדמה שכמעט כולם כאן היו רוצים לחזור, אפילו לקצת, לשנות ה-90 העליזות.
אקורד אחר לאייטיז
The Jesus And Mary Chain, היו חלק מפסקול נעורים עבור דור שלם. השיער שמסתיר את הפנים, הגישה הספק אדישה ספק דיכאונית והטקסטים הצורבים הנוגים והמדויקים של צמד האחים מגלזגו, וויליאם וג'ים ריד, היוו השראה לרבים מילדי האייטיז והשפיעו על להקות שונות כמו My Bloody Valentine, Slowdive ו- .Dinosaur Jr. במידה מסוימת, הם גם היו אנטיתזה מובהקת לפופ הקיטשי ולסינתיסייזרים ששלטו באקורד רם בשנות ה-80 .
הם עלו לבמה ומאותו הרגע לא היתה כמעט דקה אחת של שקט. גם כשהם ניגבו זיעה או שתו משהו בין שיר לשיר, תמיד היה סאונד ברקע, דיסטורשן או צרימה עזה ומהדהדת שעלתה מהגיטרה של וויליאם ריד. הם יודעים לעשות רעש האחים הסקוטים האלה, אין ספק. הם גם עושים את זה טוב והניינטיז שוב כאן, לביקור קצרצר.
הם בצעו את Head On מתוך אלבומם השלישי, Automatic, ולמרות שזהו רק השיר השני והיינו עדיין בתחילת הערב, הקהל כבר נכנס חזק לעניין. אפילו פוגו קטן התחולל בקרבת הבמה, וזה בהחלט לא דבר שגרתי בהתחשב בעובדה שרוב האנשים בקהל שמעו לראשונה את המוזיקה של ג'יזס ומרי צ'יין על גבי תקליט - כי לא ממש היה פורמט אחר.
לג'ים ריד הסולן אולי כבר אין שיער על העיניים ,אבל האדישות השוגייזית משהו עדיין שם. "And the way I feel tonight, I could die and I wouldn't mind", המילים של ריד פוגעות היישר בבלוטת זעם הנעורים, וגם ממרומי השנים לא ממש קשה להתחבר לטקסט הזה. ריד זרק מדי פעם כמה משפטים לקהל, אבל לא הכל היה מובן מבעד למבטא הסקוטי הכבד, רק מילה אחת היתה ברורה ומובנת לכל: "פאק". עושה רושם שהוא אוהב להשתמש בה, על שלל הטיותיה.
כשהם בצעו את Sidewalking, מתוך אלבום הבי-סייד שלהם ואת, Happy when it rains, המופתי מדובר בחלק מרגעי השיא של ההופעה. "And we tried so hard, and we looked so good, and we lived our lives in black". הקהל הצטרף לריד והוסיף גם המון פאתוס ותנועות ידיים מוגזמות.
רגע לפני ההדרן הם ניגנו את אחד ההמנונים האדירים והבועטים ביותר שלהם, Reverence, שהוא כולו שיר הלל לרוקנ'רול ולבעיטה במוסכמות. כשריד שר את המשפט האלמותי: “I wanna die just like Jesus Christ, I wanna die like JFK” אנחנו באמת מאמינים לו. הוא באמת ובתמים רוצה בזאת.
ב-2007, במהלך הופעה של הלהקה בפסטיבל קואוצ'לה, העלו ג'יזס ומרי צ'יין לבמה את סקארלט ג'והנסון (שגם שיחקה בסרט "אבודים בטוקיו" בו ג'יזס ומרי צ'יין ביצעו את שיר הנושא), לשיר איתם. אנחנו לעומת זאת, קיבלנו את נינט שהצטרפה אל חברי ההרכב להדרן ונכנסה לנעליים הגדולות של הופ סנדובל, סולנית מאזי סטאר וכן, גם לנעליה של סקארלט ג'והנסון. השילוב של נינט ושל האחים ריד בהחלט גרם לכמה גבות להתרומם בפליאה אבל, בסך הכל הביצועים שלה היו לא רעים בכלל.
ההופעה של ג'יזס ומרי הייתה הופעה די מהודקת, הנויז היה נוכח לכל אורך ההופעה וכמובן מסכי הגיטרות והדיסטורשנים שהם סימן ההיכר של הלהקה אבל, בסופו של דבר מדובר באסופה של רגעים חזקים וטובים ולאו דווקא בהופעה שכולה בנויה לקראת רגע שיא. מחד, האחים ריד היו די סטאטיים על הבמה אבל מצד שני, מי שחשב שהם יתנו הופעת רוקנ'רול מתפרצת ונלהבת, צריך לזכור שבתחילת דרכם כשהם היו מופיעים, הם בכלל עמדו עם הגב אל הקהל וניגנו פחות משעה. הכל חלק מהגישה הכוללת הגדולה של האדישות והניכור הרוקנ'רולי.
