ואז הוא הרביץ גם לבן שלי

לפני ראש השנה התקשרה המורה של הבן שלי והודיעה לי שהוא חטף מכות בבית הספר. "הילד בסדר וטיפלנו בזה ברצינות ונחישות", אמרה לי. אני הרגשתי באותו הרגע איך אחד הוורידים בראש שלי מתפוצץ. כשחזר מבית הספר שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר שעמית (שם בדוי) הגיח מאחוריו בזמן ההפסקה ונתן לו כמה צ'פחות בראש. שתי האחיות הגדולות של הבן שמעו במקרה את השיחה ומיד אמרו "עמית? מה הפלא? הוא מרביץ לכולם אפילו לילדים בכיתות ו'".

אחרי שחקרתי לעומק את הילדים גיליתי שעמית, כמו הבן שלי, הוא בכיתה ג' וכבר שנתיים מסתובב בבית ספר ומרביץ. שנתיים! השנה אולי כדי לבדוק את הביטוי "משנה מקום, משנה מזל" העבירו אותו לכיתה של הבן שלי מכיתה ג' אחרת אבל זה לא עזר, רק הרחיב את קשת אפשרויות ההרבצה שלו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הליכוד היום הוא המערך של פעם / אבי שושן

סליחה ירושלים שבגדתי בך עם תל-אביב / אמיר צ'רניחובסקי

ביום הכיפורים האחרון נסעתי עם הילדים על האופניים ולפתע אמר לי הילד: "אתה רואה מי שם? זה עמית". הוא רכב על קורקינט ליד אימא שלו והמחשבה הראשונה שלי הייתה ללכת ולצעוק על האימא ואולי גם להחזיר לעמית על מה שעשה לילד שלי. אבל לא עשיתי את זה, אולי כי זה היה יום הכיפורים ואולי בכלל חששתי שהיא תרביץ לי, אז רק הסתכלתי מרחוק על עמית ועל אימא שלו.

להפתעתי ולאכזבתי הם לא נראו מפלצות כפי שתיארתי לעצמי ובאותו הרגע הגעתי למסקנה שאני לא כועס על עמית. אני מרחם עליו. כי אף ילד לא רוצה להיות עמית. הילד הזה שמרביץ, "המופרע", זה שמכיר טוב טוב את חדר ההתבודדות בבית ספר, ההוא שההורים שלו מקבלים בכל יום שיחה מבית ספר שהילד שלהם שוב כיכב במהלך היום. אני לא יודע למה עמית נהיה כזה ולכן גם לא מצטרף לספורט הלאומי ומחפש אשמים. אותי עניין דבר אחד בלבד. איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת.

צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים, ויומיים אחרי שהילדים חזרו לבית ספר מחופשת סוכות הודיע הבן שלי שהמורה אמרה לכיתה שעמית עבר לבית ספר מיוחד. הוא סיפר שברגע שהמורה בישרה את זה, כל הכיתה פרצה בצהלות רמות וכולם מחאו כפיים. בנוסף הילדים דאגו לעדכן כל מורה שנכנסה ללמד בכיתה שהיא לא תהיה צריכה יותר להתעסק עם עמית. התגובה הזאת של הכיתה הביאה אותי להבנה העמוקה שעם כל הרחמים שהיו לי כלפי עמית - הוא היה, וסלחו לי על הביטוי, פיגוע לימודי. במשך שנתיים הרס הילד את חוויית הלימודים לתלמידים רבים בבית ספר ופגע לא רק בציונים, אלא גם באמונה הבסיסית שאם אתה אלים, אתה תנודה מהחברה. נכון שאסור להשאיר אף ילד מאחור אבל האם טובת הפרט תמיד חשובה מטובת הכלל?

שנתיים מוחמצות

אימא שלי סיפרה לי שבכל פעם שהייתה שואלת אותי "איך היה בבית-ספר?" הייתי אומר "בסדר" ולפעמים בימים עם ירח מלא גם "בסדר גמור". למרות שב-99% מהזמן זה היה נכון, זה היה מחרפן אותה. כנקמה גם הילדים שלי הם כאלו, אבל אחרי התקרית עם עמית אני לא מקבל יותר את התשובה הזאת. כל יום אני עובר איתם על כל המערכת ומחייב אותם לספר לי מה היה, מה הם למדו, האם היו הפרעות, איך המורים התמודדו עם זה והאם הייתה גם אלימות. בנוסף הצטרפתי לוועדי ההורים בכיתות של הילדים כדי להיות מעורב. כדי להשפיע. כדי לעזור למורים שעושים עבודת קודש גם להתמודד עם מצבים כמו שהיו עם עמית.

זה מתחיל לתת תוצאות. בכיתה של הבת הכורה יש את אלון, קרין ורותם, שאמנם לא מרביצים אבל מפריעים בצורה יום-יומית. אני בקשר טוב עם המורה ורואה איך היא לאט לאט מטפלת בהם. בסתר לבי, אני מקווה שהם יעזבו למסגרות יותר מתאימות. לא מוכרחים בעיר שלנו.

הכותב כמו רבים מכם הוא הורה לילדים שלומדים במערכת החינוך הישראלית. השמות בטור בדויים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il