"כמה טוב להיות פרח קיר": חי וצומח, קצת דומם
העיבוד הקולנועי של סטיבן צ'בוסקי לרומן הנעורים שהוא עצמו כתב "כמה טוב להיות פרח קיר" מוגבל, אך מהנה ומרגש מספיק למי שמתעניין בספרות קלאסית, מוזיקה ופצעי בגרות
הזיכרונות מהתקופה המטלטלת של גיל ההתבגרות ממשיכים ללוות גם את אלו שהותירו אותו הרחק מאחוריהם. "כמה טוב להיות פרח קיר" ("The Perks of Being a Wallflower") מחזיר את הצופים לתקופה זו. יש בו בעיות מבניות, והפריטה על המיתרים הרגשיים לוקה באמינותה. אבל פה ושם, ברגע המפגש בין הזיכרונות של הצופה ומה שמתחולל על המסך, הוא מצליח לרגש.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "כמה טוב להיות פרח קיר"
"כמה טוב להיות פרח קיר" הוא עיבוד לרומן מכתבים לגיל הנעורים שנכתב על ידי סטיבן צ'בוסקי ב-1999. מצורת כתיבה זו נבעו שני מאפיינים: היצמדות לפרספקטיבה הסובייקטיבית של המספר המתפקד כדמות הראשית, והעלילה המושתתת על הפרגמנטים שהם המכתבים. אלו שני מרכיבים שצריך היה לבחון אותם מחדש במעבר לעיבוד הקולנועי בכדי למנוע את הפיכתו למוגבל ומלאכותי מדי. לא כל הבחירות שנעשו הינן אידיאליות, אך צ'בוסקי לא יכול להתלונן על אף אחת מהן, וזאת מהטעם הפשוט שהוא גם התסריטאי והבמאי של הסרט.
נעורים פורחים
"כמה טוב להיות פרח קיר" נותר במצב ביניים בין הסרט שהוא יכול היה להיות והמבנה של הספר המקורי. המכתבים שאותם כותב הגיבור, נער בודד וביישן בשם צ'ארלי (לוגן לרמן), לא מוסיפים הרבה על הנראה בסרט. לכן, ככל שהעלילה מתקדמת, הופכת מסגרת זו למורגשת ומלאכותית יתר על המידה. בנוסף, אירועים שאמורים להתגלות במהלך הסרט על ילדותו של הגיבור, ובמיוחד אלו הנוגעים ליחסיו עם דודתו המנוחה, אינם משולבים היטב בעלילה.
נראה שצ'בוסקי לא היה מסוגל לוותר על עלילת משנה זו, אך, מנגד, לא לגמרי החליט מה לעשות איתה. כתיבת הזיכרונות בספר המקורי הקלה על הגילוי המרומז והמעודן של הפרטים העלילתיים. בסרט זה נעשה באמצעות פלאשבקים מגושמים החגים מסביב לטראומה. יתכן שתסריטאי שלא היה גם הסופר של היצירה המקורית, היה מרגיש נוח יותר לוותר על עלילת המשנה, ולזנוח את מסגרת המכתבים המכבידה על הסרט.
האירועים מתרחשים ב-1991, באותם ימים נושנים שבהם חיזור רומנטי של גיל התיכון, כמו גם אקטים של בריונות כלפי החריג, עדיין לא נעשו ברשת. צ'ארלי (לוגן לרמן) עולה לחטיבה העליונה, אך נושא בתוכו מטענים של כאב ובדידות. שנה קודם לכן התאבד חברו הטוב בירייה, וכחלק מתהליך השיקום הוא ממשיך לכתוב לו מכתבים אישיים. מרכיב זה מדגיש את הפער בין מחשבותיו, תבונתו ורגישותו, ובין יכולתו המוגבלת להביע אותם בחברתם של בני נוער אחרים.
קל להתרשם כי צ'ארלי ממשיך את רצף הייצוגים המוכר של המתבגר האמריקאי המודרני - מהולדן קולפילד ("התפסן בשדה השיפון") עד ג'ים סטארק ("מרד הנעורים"). מופנמותו היא האתגר שאיתו צריך להתמודד לרמן. בעוד ג'יימס דין ייצר רגעים קולנועיים בלתי נשכחים באינטנסיביות הרגשית שלהם, לרמן מגלם דמות פאסיבית בפעולותיה, אך מוצפת רגשות סותרים ועזים שאמורים להשתקף חרף פאסיביות זו.
צ'ארלי וחצי
בעוד בני גילו מתעלמים ממנו, הנחמה אותה מוצא צ'ארלי היא בקשר המתפתח עם שני תלמידי י"ב, אח ואחות חורגים. פטריק (עזרא מילר) בתפקיד ההומו המקסים הפורש על צ'ארלי את חסותו, וסאם (אמה ווטסון) היא הנערה הקסומה שתמיד מתרועעת עם בחור שאינו ראוי לה, ושבה מתאהב צ'ארלי מיד. כפי שהדברים מצויים בספר ובסרט, יש לאפיון דמויות אלו ניחוח קל של דידקטיות בנוסח "סוגיות בחייהם של בני נוער" (הספר, אגב, הפך לפופולארי במערכת החינוך האמריקאית).
הכנסתו של צ'ארלי לתוך אחוות האאוטסיידרים מקנה לו, לראשונה, תחושה של מי שמצא את מקומו. במסגרת זו הוא חווה התנסויות מגבשות זהות - מעישון סמים, וסקס עד ביקורים חוזרים ונשנים בהקרנות של "מופע הקולנוע של רוקי". המופע המלווה את סרט הקאלט האולטימטיבי לאאוטסיידרים, מאפשר למילר להוכיח את כישרונו ביצירת ד"ר פרנק נ. פורטר משעשע, ולאמה ווטסון להופיע בקומביניזון שלא היה עובר אישור מטעם הרשויות של בית גריפינדור.
כסרט של התפתחות וגילוי בגיל הנעורים יש בו מקום לא מבוטל להיכרות עם יצירות ספרותיות, מוזיקליות וקולנועיות. על הספרים אחראי המורה הסימפטי והמטפח מר לורנס (פול ראד), ועל המוזיקה, המעצב את פס הקול של הסרט, אחראיים החברים החדשים אותם מוצא צ'ארלי. גם אם יש כאן כמה פקשושים מוזרים ("Heroes" של דיוויד בואי כשיר מסתורי שעל חמקמקותו נשען רגע סמלי רב חשיבות בסוף הסרט), גם מרכיבים אלו תורמים להבלחות הנוסטלגיות המהנות אותן הסרט מציע.
