מונישה רג'ש: "הרכבות הן החיים של הודו"
ב"Around India In 80 Trains" יצאה סופרת בריטית ממוצא הודי מונישה רג'ש להשלים עם תת-היבשת אותה נטשה כילדה. את המסע שלה היא בחרה לעשות ברכבות בלבד. "ממדרגות הקרון, אתה רואה איך אנשים חיים באמת", היא מסבירה בראיון
אז מה לבחורה צעירה ובריטית שעובדת בעיתון הגרדיאן לרכבות הודיות מעופשות שנוסעות לאט אלפי קילומטרים? הסופרת מונישה רג'ש לקחה את ז'ול ורן צעד אחד קדימה כשהחליטה לנסוע לטיול שורשים בהודו, תת-היבשת בה נולדו הוריה. ממה שהתחיל ממבט חטוף בידיעה קטנה בעיתון, נולד מסע שלם, רחב היקף וייסודי, וגם רומן ראשון, "Around India In 80 Trains" שכל ישראלי שבמקרה נוסע לטיול במזרח יכול למצוא בו עניין, וגם כישרון כתיבה לא מבוטל.
את הודו, כך היא מספרת, רצתה תמיד להכיר בתור תיירת, ודרך הרכבות נגלה לה העולם האמיתי של המקום - שעוקף, למעשה, את מסלולי הטיילים המסורתיים, טיולי היוגה והרוח המוכרים, ולא ממש נשמע כמו חופשה, אלא יותר כמו מסע קשוח - אך גם מענג.
"ב-2009 עבדתי בשביל מגזין טיים בלונדון, וקראתי כתבה על כך שחברות תעופה הודיות מגיעה כעת לשמונים יעדים ברחבי המדינה. זה סקרן אותי. כשגרתי בהודו לשנתיים בתחילת שנות ה-90, הטיסות הגיעו רק לערים המרכזיות והתנועה היתה מסורבלת. פתאום תהיתי איך באמת אפשר להגיע ממקום למקום. מעניין אם אני אוכל לעשות טיול בהודו ברכבות, חשבתי לעצמי. ומפה עברו שלוש שניות עד שהחלטתי לנסוע".
רג'ש, בוגרת לימודי תקשורת ועיתונות באוניברסיטת לונדון, נולדה באנגליה ב-1982 לזוג הורים רופאים, במקורם ממדראס-צ'נאי שבדרום הודו. היא גדלה כילדה אנגליה לכל דבר, בעוד שבבית החגים ההודים ודת ההינדו נשמרו בניואנסים נורמטיבים כמו אוכל, מנהגים, ובילוי בקרב בני משפחה. כשהיתה בבית הספר היסודי הוריה החליטו לחזור להודו, ולתרום מנסיונם המקצועי. החוויה, על פי רג'ש, היתה נוראית.
"כשאני מספרת את הסיפור שלי, אנשים חושבים שעזבנו את הודו בגלל הלכלוך והחום, וזאת לא הסיבה. הגעתי להודו והייתי זרה. הילדים צחקו על המבטא שלי, לא ידעתי איך מתנהגים בתרבות שהיתה חדשה לי, ובאופן כללי, הייתי די אומללה. אמי, בתור רופאה אישה, לא מצאה עבודה, ואחי נשלח לפנימייה". אך הסיבה האמיתית שהחזירה את המשפחה לאנגליה היתה פרשת סחר באיברים על חשבון חיי אדם, שנגלתה לאביה של רג'ש בבית החולים בו עבד. "רופא כמו אבי שהומאניות היא ערך עליון בשבילו, לא יכל להמשיך לעבוד בתאגיד שסוחר בחיים של אנשים. וזאת הסיבה, בסוף עזבנו את הודו".
איך הגיבה הסביבה שלך לכך שאת נוסעת לטיול לא כך כך בטוח בהודו?
"הורי התנגדו, כמובן. תאונות רכבות בהודו הן דבר שבשיגרה, ובאיזורים מסוימים גם בחורה לבד לא יכולה להסתובב. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכולה לנסוע לבד, ובמקרה, חבר של חבר, צלם נורבגי שמכונה 'פספרטו' שחי בלונדון, רצה לנסוע לצלם במזרח והצטרף למסע שלי, שהיה מתוכנן ומשורטט על מפות ומתרחק במודע מהמקומות המתויירים. לא באמת הכרנו, ובאופן ספונטני בילינו ארבעה חודשים שלמים ביחד ברכבות הודיות, מה שהיה לא תמיד קל".
בין דת לצ'יקן טיקה
מערכת היחסים בין הדוברת לצלם ברומן רצופת משברים בעיקר בגלל דעותיו הנחרצות והאנטי-דתיות. בין בנגלור, לוורנאסי, לגואה, לדלהי ולרג'סטאן, הם לא מפסיקים להתכסח. "היה לי את שם הספר מההתחלה, וידעתי שאני נוסעת כדי לכתוב את המסע הזה. פספרטו חי בהודו לתקופה קצרה, והיה לי ברור שהוא צלם מצוין שיוכל להעשיר את החוויה האמנותית. אבל אחרי שבועות אחדים וקצרים, הבנתי שהוא אתאיסט מיליטנטי, והוא, למעשה, נגד כל דבר שקשור לדת. ומדובר על הודו, כן? היא מבוססת על הינדואיזם, נצרות, איסלאם, ולכל אחד אלפי זרמים, מקדשים, מסגדים, דעות ומנהגים משל עצמו.
"היה לי קשה לחקור את הודו עם אדם שמסתכל על הדת כאל בעיה. הוא ביקר אנשים, וביקר את הרצונות שלי לבדוק את הדת. בהודו בעלי הדתות השונות גרים זה לצד זה בשלום יחסי. הטבע של האנשים שם, קשור באופן הדוק לדת שלהם. הוא לא ראה את הקשר הזה, וזה הדהים אותי והכעיס אותי. אבל דבר טוב קרה מאז, כי גם נקודת המבט שלי, בעוד הוא 'אוכל לי את הראש' במשך תקופה על הנושא, התחזקה.
"אני מכבדת את הפתיחות הדתית שגדלתי בה, שבחגים הורי תמיד הזמינו חברים לא הודים לחגוג את הדיוואלי (חג האורות ההודי) או שאני התארחתי לא פעם, למרות שאני שייכת לדת הינדו, בכנסייה ליד הבית שלי בשכונת האמסטד בלונדון והקשבתי לכומר מדבר. העימותים שלי עם חברי-למסע גרמו לי להסתכל על הדברים בצורה עמוקה יותר, וגם לחוות אותם כך".
מדוע בחרת להכיר את הודו דווקא דרך הרכבות?
"הרכבות של הודו הן דרך אמיתית לראות את החיים בה. באמצעות המסעות של האנשים, שהרכבת היא בדרך כלל, הדרך היחידה שלהם לראות עולם או להתפרנס או אפילו לקבל עזרה רפואית, אתה פוגש סיפורים ורגעים שלא קיימים בשום מקום אחר. כל כך הרבה ספרים נכתבו על הודו, וגם על הרכבות שלה, ובכל סרט שמדבר על הודו יש סצנה ברכבת. הרכבות של הודו מכוננות אותה. בעקבות הטיול, הדעה שלי על הודו מאוד השתנתה. היא מלאה באנשים טובים. באנגליה אני יכולה לנסוע ברכבת כל יום, פעמיים ביום, במשך שמונה שנים, והאדם שיושב מולי לעולם לא ירים את המבט או יגיד לי שלום".
הספר של רג'ש מציג בהומור ובשפה עכשווית את האתגרים שדורשת הודו מהתייר המערבי, כמו להבין לאן מגיעה כל רכבת, למצוא מקום טוב לישון, לסמוך על האנשים שבדרך שרואים בך לעתים תייר זר ומאיים. ויש גם את המשימות הפשוטות שמסתבכות, כמו לאכול ארוחה שלא מסבכת את הבטן או להזמין כרטיס נסיעה לרכבת.
על פי הספר, נראה שהטיול בהודו היה כמעט טבעי עבורך.
"אני אדם שמשתעמם די בקלות. בילדותי באנגליה, הורי עברו דירה כל שנתיים מניוקאסל, ליורקשייר, לקיימברידג' ועוד, במסגרת העבודה שלהם. מכל מקום שהייתי בו, וכבר רכשתי חברים והתאקלמתי - נדרשתי די מהר להיפרד. אבל אולי מהסיבה הזאת הטיול בהודו התאים לי כל כך, כי אין לי פחד משינוי, והרעיון של לפגוש בכל יום אנשים חדשים מתאים לאופי שלי. הלא-מוכר הזה נוח לי".
מסע בתוך גלויה
"בגלל החוויה ההודית הקשה מהילדות, תמיד רציתי לתת להודו הזדמנות שנייה ולראות אותה כתיירת, אבל מהעיניים הכי קרובות ואמיתיות שיש. כשאתה נוסע ברכבת הודית, בגלל שהן לרוב נוסעות לאט ומותר לשבת על מדרגות הקרון, אתה רואה איך אנשים חיים. אתה רואה את הבתים שלהם מבפנים, את הילדים משחקים בחוץ. אפילו מה הם אוכלים ואיזה עיתון הם קוראים. לראות את המנהגים וגם את העוני, במקומות שתיירים כמעט ולא מגיעים אליהם, זאת חוויה מעשירה ביותר.
"טיילתי אלפי-אלפים של קילומטרים ברכבת, והנופים רחבי היריעה פשוט מדהימים. ברכבת, כשאתה עובר מחוז בתוך המדינה, הכל משתנה, הנוף, השפה, ואפילו צביון הפנים של האנשים משתנה. אהבתי במיוחד את ג'איסלמר, שממוקמת במדבר על גבול פקיסטן ונראית כמו סצנה מסרט של אינדיאנה ג'ונס, ואת קרלה, שנראית כמו גלויה של הודו: מאות עצי קוקוס על האוקיינוס".
מה הדבר שהכי נחקק בך במסע?
"קו הרכבות המיוחד של הודו, 'קו החיים' (The Life Line). מדובר על פרויקט חברתי-רפואי
שקם ב-1991 על ידי עמותה ללא מטרות רווח. גיליתי אותו כשלמדתי על הרכבות של הודו דרך גוגל, בזמן שתכננתי את הטיול שלי. הרעיון היה שהרכבות בהודו הן דרך זולה להגיע לאנשים העניים ביותר בתת-היבשת, שלא מסוגלים להגיע לקבל עזרה רפואית.
"המארגנים חשבו שזה יהיה זמני, עד שיבנו בתי חולים באזורים המרוחקים, בעיקר בהרים בצפון הודו. מסתבר שהדבר הזה עוד לא קרה, לצערי, והקו עדיין עובד. העניין אושר על ידי שר הרכבות של הודו, וממומן על ידי התאגידים הגדולים ביותר בתת-היבשת.
"הרכבות של קו החיים נוסעות לאזורים נכשלים ומספקת עזרה רפואית, ניתוחים, טיפולים לבעלי מחלות כרוניות - וגם מידע חיוני. נדהמתי לראות את כמות האנשים שבאים, הזמן שנאלצו לחכות לרכבת ואת הזמן הדחוק שיש ברשותם לקבל טיפול, בגלל הלחץ בו נתונים הרופאים המטפלים.
"בהודו קיימות מחלות שבמערב הן כבר היסטוריה, כמו פוליו. הצוות הרפואי ברכבת נשאר בכל תחנה מספר שבועות, ומסביר לאנשים מאוד פשוטים מה זה התקף אפילפסיה, לדוגמא - מחלה שניתן לטפל בה על ידי תרופות, ולא באמת שד שנכנס בגוף של אדם. הרופאים והאחיות כולם מתנדבים, וכל הטיפולים מתבססים על תרומות. הדבר הזה הוא בית חולים נייד שמציל חיים, שלא ראיתי כמוהו בעולם. שהיתי איתם למשך תקופה במסע שלי, וזה היה שובר לב".
