פרוק דוהנדי: "אושו תמיד היה מזויף בעיני"
הסופר הבריטי פרוק דוהנדי הספיק לכתוב ספרים ותסריטים, וגם לסקר את ביקורם המכונן של הביטלס אצל המהרישי בהודו. אבל סצינה מטרידה שכללה את אושו וגם אשה ישראלית אבודה לא יצאה לו מהראש במשך שנים. אז הוא כתב על זה ספר
"הסיפור שכתבתי מתחיל בהיכרות אישית שלי עם מי שהגדיר את עצמו כאדם-אל, אך בעיני תמיד היה מזויף", מסביר הסופר הבריטי פרוק דוהנדי על הספר החדש שכתב. "זה רומן שמבוסס על סיפור אמיתי: איך מגיע אדם, מבסס לעצמו מעמד של גורו, בונה אשראם בפונה, וממציא סיפורים שאחריהם נוהרים אלפי אנשים. האיש הזה הוא אושו, ואני באופן אישי לא האמנתי לאף מילה שיצאה לו מהפה".
ראיונות נוספים במדור הספרים של ynet:
כשהוא כבר מתקרב לשנתו ה-70 ומאחוריו יותר מעשרים ספרים, מחזות ותסריטים לטלוויזיה, הסופר הבריטי ממוצא פרסי-הודי החליט לחזור בספרו לזירת נעוריו ולחוויה שעבר שם לפני שנים, כשהיה עיתונאי צעיר. במרכז הסיפור הבדוי שלו עומד גורו שנחשב לאל בקרב בני האדם, וגם אשה ישראלית אחת שנקלעת לתוך הדרמה של חייו.
סיפור חייו של פרוק דוהנדי מתחיל בפונה של שנות ה-40, עם אם אקדמאית ואב איש צבא, שנדדו ברחבי הודו והמזרח והשאירו אותו אצל שתי דודות, שגידלו אותו כשתי אמהות. "בשנות ה-70 הייתי היפי צעיר שהאמין בשלום עולמי ובפציפיזם. ועדיין הופתעתי לגלות כיצד אנשים רבים, ובעיקר מערביים, נוהרים אחרי המצאות של איש אחד, שבכלל רצה להיות סקסולוג".
ספרו "The Prophet of Love" ("נביא האהבה"), שרואה אור בימים אלו באנגליה, בהודו ובמספר מדינות נוספות באירופה, מבוסס על השנים ההן, כשכבר עזב את תת-היבשת ההודית לטובת אנגליה, אז ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. לפחות לילד פרחים צעיר. "אחרי שנסעתי ללמוד בלונדון, נשלחתי בשם מגזין מקומי לפונה, שם נדרשתי לכתוב סדרת כתבות על האשראם של אושו. התארחתי בבית הדודות שלי, שלא הפסיקו להתלונן על המהומה שהאיש הזה עושה בעיר המסורתית, על הבחורות המערביות שמסתובבות חשופות כתף וגב, ועל העובדה המצערת שכבר אי אפשר לקנות אפילו עגבניות, מאז שהתיירים הביאו איתם עלייה ביוקר המחייה".
ומה חשבת אתה על התופעה החדשה?
"התגובה הראשונית שלי לכל זה היתה כמובן הפוכה. הסביבה המערבית החדשה מצאה חן בעיני, ושמחתי להרגיש במקום הזה שוב שייך, אבל עדיין זר".
"הביטלס היו מאוד נאיבים בעיני"
דוהנדי הצעיר יועד להיות פיזיקאי, ולרכוש מקצוע מכובד לפחות כמו זו הצבאית של אביו. הוא סיים את לימודי המדעים באוניברסיטת פונה בהצטיינות, אבל משום מה לא הצליח למצוא עבודה בתחום, פרט למשרה חדשה אחת בשירות הממשלה ההודית: פיתוח נשק גרעיני.
"נאלצתי לסרב לעבודה הזאת כיוון שהייתי ילד-פרחים וסוציאליסט", הוא מסביר. "לא יכולתי לקחת חלק בהרכבת פצצת אטום, אז עברתי מהמקצוע שיועד לי כל חיי לכתיבה עיתונאית. בהמשך הפכתי לסופר. האמת היא שתמיד רציתי להיות סופר, ופיזיקה לא באמת עניינה אותי. אבל כמו כל משפחה פרסית מסורתית, היה ברור להורים שלי ולדודים שלי שאני חייב מקצוע. רופא, או לפחות דוקטור למשהו אחר. אבל שום דבר מזה לא היה בגנים שלי או ברצון שלי, ואני באמת הסופר היחיד במשפחה".
דוהנדי הוא זוכה פרס סמואל בקט על תסריט טלוויזיה שכתב בשם "Romance, Romance". מבין ספריו הידועים בבריטניה ניתן למנות את "Bombay Duck" ,"The Siege of Babylon", ו-"Janacky and the Giant". את עבודתו ככתב לונדוני שנשלח להודו של שנות ה-70 מצא לגמרי במקרה, אחרי שרשרת של עבודות זמניות.
אבל מתברר שכך מצא את עצמו במקום הנכון ובזמן הנכון: כשההיפים והביטנקים המערביים הגיעו להודו, הוא היה הכתב הראשון שנשלח לסקר את ביקורי האמנים המערביים בתת-היבשת. באותה התקופה נחשב לפעיל חברתי, והשתייך לאיגוד העובדים ההודי, שנלחם על זכויות האזרח במדינה. כמו כן, כתב מאמרים גם למזגין הבריטי הפוליטי "Race Today". בכתיבת מאמרים פוליטיים בנושאים שונים, אגב, הוא עוסק עד היום.
"סיקרתי את הביקור הראשון של הביטלס אצל המהרישי ברישיקש", הוא מתוודה. "לטעמי, הם היו מאוד נאיבים. בתור עיתונאי ממוצא הודי, לקחתי את המהרישי בערבון מוגבל. אני זוכר שג'ורג' האריסון היה המעריץ הגדול ביותר שלו מבין כל הארבעה, וכשסיקרתי את האירוע הוא לא הפסיק לדבר אליו כאילו היה נשגב מעם. כיוון שהייתי גם היפי אבל גם לבשתי קורטה, חליפה הודית מסורתית, הביטלס הרשו לי לשבת קרוב עליהם, כי חשבו שאני מקומי. האמת היא שהמהרישי ברישיקש דיבר שטויות, אבל הביטלס אהבו אותו".
"נביא האהבה" נכתב, כאמור, על אותה תקופה מהפכנית במאה ה-20 ובעקבות סדרת הכתבות שעשה על "אל-האדם" ראג'ניש צ'נדרה מוהן ג'יין, פילוסוף ומיסטיקן הודי שנודע בכינוי אושו, מייסד שיטת ה"אושואיזם". אושו והשיטה שלו סחפו אחריהם מיליוני מעריצים בהודו וברחבי העולם - וביניהם רבים שתרמו לו ולמפעלו, שפעל ככת, כספים לא מבוטלים. בתחילת דרכו למד פילוסופיה, היה "אלוף הוויכוחים" של הודו ופיתח שיטות ריפוי שכוללות טיפול במדיטציה, בצחוק, בבכי ובריקוד.
ב-1974 כונן את מה שנחשב היום לאשראם המסחרי הראשון, ובמסגרת פעילותו כתב ספרים, הרצה ברחבי העולם וגם עמד בעין הסערה של מספר פרשיות שחיתות. כמו כן, היה מושא שגרתי לביקורת שנגעה למשטר העריצות שניהל תחתיו. אושו הלך לעולמו בתחילת שנות ה-90, אך פעילותו ותורתו עדיין פועמות ברחבי העולם, ומתוחזקות על ידי ממשיכים רבים.
במסגרת התחקיר לעבודתו העיתונאית, דוהנדי הכיר לעומק ומקרוב את חיי האשראם, אותם תיאר כפשוטם בכתבותיו. אבל דווקא בשנים האחרונות החליט לכתוב יצירה בדיונית שתעסוק באינטימיות, בתככים, בתקוות ובחיים של באי המקום, אותו הוא מכנה מעין "מגדל בבל של העידן החדש", שנבנה על פילוסופיה חדשה משלו.
"ספר על אנשים שמחפשים את עצמם ובדרך מאבדים זהות"
החיים של הגורו שמומצאים מחדש בספר, משולבים ברומן עם מסעה של אשה ישראלית צעירה, שמגיעה להודו עם בעלה האמריקני ובתה הקטנה כשברקע חיפוש אחר זהות רוחנית, ממנו היא מתפכחת בכאב. הגורו באשראם, לדבריו, שונה מאוד מאושו האמיתי: "הגורו שהמצאתי מבוסס על החוויות האישיות שלי, אבל הוא גיבור טרגי מסוג חדש. אחד שניתן להבין אותו, להזדהות איתו, אבל גם לשנוא אותו באותה המידה".
מדוע בעצם החלטת לכתוב ספר בנושא זה?
"כי המקרה שנתקלתי בו בשנים ההן סירב לצאת לי מהראש. אז, כדי לפגוש את אושו ולראיין אותו, נדרשתי לקום בחמש בבוקר, ולבוא לפגישה ללא בושם או ריח של סבון. העוזרים שלו הריחו אותי לפני שנכנסתי לחדר כדי לבדוק שחלילה לא חפפתי את הראש בשמפו. במהלך היום הקשבתי להרצאות שלו, ואנשים התייחסו אליו בהערצה מוחלטת, בלי טיפת מחשבה. מהר מאוד גיליתי שבאשראם מתנהלים באופן קבוע מפגשי סקס. אחרי כמה ימים במקום, נתקלתי בסצינה מוזרה, שנחרתה בלבי.
"ליד הכניסה למתחם, זיהיתי אשה מערבית שאנשי האשראם גירשו וביקשו ממנה לצאת מהשער. לבסוף, אחרי מאבק היא יצאה מהמקום בבכי. כששאלתי אותם מה קרה לה, הם אמרו לי שהיא אשה משוגעת עם בעיות נפשיות ושטוב שהלכה. אחרי שסיימתי את ענייני הכתבה, חזרתי לבית דודותי באופניים, ובדרך הביתה ראיתי את האשה הזאת, יושבת תחת עץ בצד הדרך ובוכה.
"היא סיפרה לי שאושו התעלל בה וניצל אותה ואת בעלה מינית, ולכן גורשה מהמקום. היא היתה ישראלית שנישאה לבחור אמריקני, והיתה להם בת שהתגוררה איתם באשראם. הבת נשארה במקום בגדר חטופה, והאשה היתה צריכה לצאת למסע קשה כדי להחזיר אותה אליה, וגם כדי להשיב לעצמה את כבודה האבוד.
"הסיפור שלה הדהים אותי. זה החלק ברומן שבאמת קרה במציאות.
ב'נביא האהבה' כמובן ששיניתי את השמות והפרטים, ולקחתי את הסיפור למקום אחר לגמרי.
הסיפור הוא על איש שמחליט להיות אל ואיך הוא משכנע אנשים להיכנס לסרט שהוא המציא. הספר מבקר את נושא האשראמים בהודו, אבל אינו באמת חד-צדדי. הרי על כל חוויה וסיטואציה, יש אלפי פנים וזוויות התבוננות".
בעברו, דוהנדי כתב ספרים גם על שורשיו ההודיים לצד ספרי מתח ותסריטים בדיוניים. "בתור סופר בריטי, אני רוצה לכתוב על דברים גדולים יותר מהמקום בו נולדתי או המקום בו אני חי. סופר צריך לדעתי לבחון כל הזמן את המציאות שלו, מבחינה אקזיסטנציאליסטית. כשכתבתי על רוצחים, ניסיתי להבין איך המוח האנושי מגיע למקומות הקשים האלו. כשאני כותב על גורו שחושב שהוא נביא, אני מנסה להיכנס לעולם הנפשי שלו".
הסיפור שכתבת ב"נביא האהבה" הוא הסיפור שהתכוונת לספר?
"אני חושב שבאופן רחב יותר, זה הסיפור שנשאר עמי מהחוויה ההיא. הסיפור הוא על אשה שנכנסת לכת בהודו, אך בעצם על אנשים שיוצאים מביתם להודו במטרה לחפש משהו רוחני חדש, ובדרך מאבדים את זהותם".
