דנמרק: בת 19 מתה מוות מוחי - וחזרה לחיים
הוריה של קארינה מלכיור מדנמרק, שנפגעה בתאונת דרכים לפני כשנה והייתה במצב של מוות מוחי, כבר הסכימו לנתקה מהמכשירים ולתרום את איבריה להשתלה. רגע אחרי הניתוק היא זזה - והיום שוב הולכת ומדברת, מדווח "ידיעות אחרונות"
את המשפט "הדיווחים על מותי היו מוגזמים" נהוג לייחס לסופר מארק טוויין. עכשיו ניתן לומר אותו גם על קארינה מלכיור, צעירה בת 19 מדנמרק. בעצם, היא יכולה לומר אותו בעצמה.
איך קובעים מוות מוחי ?
- פרסום הראשון: הרבנות מכירה במוות מוחי
קארינה נפצעה באורח אנוש בתאונת דרכים שאירעה לפני שנה בדיוק. הרכב שבו נהגה התהפך, והיא נפגעה בראשה ואיבדה את ההכרה. בבית החולים האוניברסיטאי בעיר אורהוס, שאליו הובהלה, קבעו הרופאים כי מוחה נפגע אנושות וכי אין כל סיכוי שהיא תתעורר. ההערכה הייתה שנותרו לה ימים ספורים.
באותו הזמן פנתה רשת טלוויזיה מקומית לבית החולים והציעה להכין כתבה על תרומת איברים ולעקוב אחרי חולה שלא ניתן להצילו.
יחד עם בני משפחתו של החולה והרופאים המטפלים רצו אנשי הטלוויזיה להראות את התהליך כולו - עד להשתלת האיברים באדם אחר. קארינה נבחרה, ומשפחתה הסכימה להשתתף בכתבה.
הרופאים קבעו: אין סיכוי לחיות
קביעת מוות מוחי בישראלמשרד הבריאות מציג: המכשיר שיקבע מוות מוחיד"ר איתי גלבעקבות חוק תרומות האיברים שעבר אתמול בכנסת, הוצג הבוקר המכשיר באמצעותו יקבע המוות המוחי. המכשיר הבודק את זרימת הדם במוח, מגיע ל-100 אחוזי דיוק וקביעתו, לצד הבדיקות הנוספות, התקבלו גם על ידי הרבנות הראשית והחוגים הדתיים בישראל
שלושה ימים אחרי התאונה כונסו בני המשפחה - האם, האב, אחותה הגדולה של קארינה ואחיה הצעיר - להתייעצות מול המצלמות. הרופאים הציגו בפני בני המשפחה את צילומי סריקת מוחה הפגוע של קארינה.
לדבריהם, היה מדובר במוות מוחי - אבחנה שמשמעותה אחת: אפסו סיכוייה של קארינה לחיות. הם שאלו את בני המשפחה אם יסכימו לנתק את בתם ממכשירי ההנשמה ולתרום את איבריה.
ההתלבטות הייתה נוראה, אך לבסוף החליטו ההורים והאחות הבכורה לתרום את האיברים. "קיווינו שאחרי שנאבד אותה," הסביר האב קים למצלמה בגרון חנוק מדמעות, "נוכל להעניק באמצעות איבריה חיים למישהו אחר."
רק האח הצעיר התנגד. "אולי היא בכל זאת תחיה," אמר, אבל ההחלטה כבר נפלה, והטיפול הרפואי בקארינה הופסק. ההורים הגיעו לבית-החולים ונפרדו מבתם בפעם האחרונה. אחר כך התכנסו בביתם וחיכו להודעה הבלתי נמנעת על המוות.
אחרי זמן מה צלצל הטלפון. על הקו היו אנשי המחלקה - אך במקום בשורת מוות היו להם בשורות אחרות לגמרי. מתברר כי לאחר שנותקה מהמכשירים החלה קארינה להראות סימני חיים: העפעפיים זזו, וכך גם קצות האצבעות ואחת מרגליה. ההורים לא האמינו. הם מיהרו לבית-החולים, ושם ראו את בתם שלא הסכימה להיפרד מהחיים.
"הרופאים ויתרו מהר מדי"
הרופאים, כמובן, חזרו מיד לטפל בצעירה, ומאותו הרגע הלך מצבה והשתפר. היא הצליחה לשלוט שוב בתנועותיה, ואחרי כמה חודשים הועברה למוסד שיקומי - שם למדה מחדש לעמוד, ללכת ולדבר. אפילו זיכרונה שב אליה. יותר מחצי שנה אחרי שהוכרזה מתה חזרה קארינה הביתה. כיום, אחרי שחזרה מן המתים, לדבריה, קארינה שוב רוכבת על סוסתה האהובה מתילדה ואפילו מסתכלת קדימה ורוצה ללמוד עיצוב גרפי.
למרות השמחה האדירה על כך שזכו לקבל את בתם בחזרה זועמים הוריה של קארינה על הרופאים ששיכנעו אותם לוותר. גם המומחים מותחים ביקורת על הצוות הרפואי וטוענים שתמונת מוחה של קארינה לא הייתה חד-משמעית. במצב כזה, לדבריהם, לא הייתה הצדקה לקבוע שהמצב בלתי הפיך ולהעמיד את המשפחה בפני הדילמה הבלתי אפשרית.
מנהלת בית החולים אומנם התנצלה בפני המשפחה, אך זו החליטה להגיש תביעת פיצויים נגד המוסד. עורך דינם טען כי תמונת המצב שהוצגה למשפחה לא השאירה להם שום ברירה חוץ מלהסכים לניתוק מהמכשירים, שלטענתו הוא שגרם נזק בלתי הפיך למוחה של קארינה.
"המנוולים בלבן ויתרו מהר מדי על הצלת הבת שלנו," אמר האב בראיון, "רק משום שהם היו כל כך להוטים להשתיל איברים".
"בישראל זה לא היה יכול לקרות"
ד"ר מוטי קליין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ונאמן ההשתלות בבית-החולים סורוקה, אומר: "בספרות הרפואית לא מתואר מקרה שבו אדם שמות המוח שלו נקבע לפי כל הבדיקות המתחייבות חזר לחיים.
"מוות מוחי הוא מצב בלתי הפיך שבו גזע המוח מת. הוא עלול להיגרם מסיבות כמו הפסקה בזרימת הדם למוח או מנזק ישיר במקרה של טראומה קשה.
דנמרק הייתה המדינה האחרונה במערב אירופה שקיבלה את המוות המוחי כמוות לכל דבר. נראה, על פניו, שהחשד למוות מוחי במקרה של קארינה לא אומת בבדיקות ובנהלים המחויבים הן על פי החוק הדני והן לפי אמות המידה הרפואיות המקובלות בארץ. בישראל זה לא היה יכול להתרחש - מכיוון שיש אצלנו מנגנונים רבים של פיקוח ובקרה".
הוא מסביר כי לפי החוק בארץ כדי לקבוע מוות מוחי יש צורך הן בבדיקות דימות מכשירניות (סי-טי, מיפוי מוח וכו(' המדגימות את היעדר פעילות המוח, והן בבדיקות קליניות המאבחנות את מות המוח: היעדר הכרה מוחלט, היעדר מוחלט של החזרי גזע המוח וחוסר דחף לנשימה עצמונית. הבדיקות מבוצעות אך ורק על ידי רופאים מומחים שעברו הכשרה ייעודית והוסמכו על ידי משרד הבריאות. בנוסף, הנחיות המשרד קובעות שאין להעלות את נושא תרומת האיברים כל עוד לא נקבע מותו, המוחי במקרה זה, של המטופל.
"בכל בית-חולים בישראל יש רופא מומחה שהוא נאמן השתלות המפקח רפואית וחוקית על התהליך. כל בתי-החולים בישראל עוברים בקרה חצי-שנתית על ידי ועדת מעקב של משרד הבריאות, ועד כה לא התגלו ליקויים בתהליך", הוא אומר.
"לקבוע מוות לפי הלב ולא המוח"
הרב אליהו שלזינגר, רב שכונת גילה והרב הפוסק של רבנות ירושלים, אומר בתגובה למקרה: "המקרה המדהים של הנערה מדנמרק הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שרק פעילות הלב היא שקובעת אם אדם עדיין נמצא בין החיים.
"הפוסקים הסוברים שמוות מוחי יכול להיחשב מוות, ושניתן לתרום במצב כזה את האיברים, אומרים שברגע שישנו שיתוק בגזע המוח אין כבר ערך בפעילות הלב. לדבריהם ניתן להמשיל זאת למכונית שמסוגלת להתניע אך לא לנסוע: הלב, לשיטתם, "מתניע" - אך הגוף אינו נושם, ולכן "לא נוסע."
הוא מוסיף: "מנגד, אני סבור כשיטת מורנו הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, שהנהיג עד השנה את הציבור הליטאי בישראל, שגם כאשר הרופאים קובעים שגזע המוח משותק, עדיין קיים סיכוי, קלוש ככל שיהיה, שהוא עוד יחזור לפעול ושיש בו איזושהי פעילות של חיים. המקרה המתואר כאן הוא חיזוק עצום לשיטה הזאת.
"הטיעון שלפיו במצב של מוות לבבי כבר פחות אפשרי לתרום את איבריו של המת הוא אומנם נכון - אך איננו פוסקים הלכה לפי שיקול כזה. לשיטת הרב אלישיב, דינו של מי שעושה כך כדין רוצח של ממש - שהרי לא נעלה בדעתנו לקחת את איבריו של אדם שעדיין חי".
לפנייה לכתב/ת 
