ידוע שמלבד במקרים יוצאים דופן, ראה "באולינג לקולומביין" של מייקל מור, סרטים דוקומנטרים לא עושים הרבה כסף. אבל גם ידוע שיוצרים עושים סרטים דוקומנטרים לא בשביל הכסף, אלא בגלל שיש להם סיפור אמיתי אותו חשוב להם לספר. גם לבמאי ארנון גולדפינגר היה סיפור שהוא מאוד רצה לספר, על הדירה של סבתא שלו שהלכה לעולמה. גולדפינגר החליט לתעד את תהליך פינוי הדירה של סבתו המנוחה על מנת להציג מעט מהדינמיקה וההיסטוריה המשפחתית שלו. לא היה לו מושג מה הוא הולך לגלות שם ולא היה לו גם מושג שהסרט הקטן שהוא הולך לעשות יהפוך לשובר קופות היסטרי בארץ ולאחד הסרטים המצליחים ביותר של השנה.

"פעם בשבוע הייתי חוצה את מרכז תל אביב, עולה שלוש קומות ומגיע לברלין". מתוך הסרט

בימים אלו הסרט מגיע להקרנות מסחריות בארה"ב, לאחר שעשה סיבוב מוצלח בפסטיבלים ברחבי העולם, כולל אוסטרליה, פולין, אנגליה, גרמניה, והוא מצליח למלא אולמות שוב ושוב, כאילו שלא מדובר בסרט דוקומנטרי זר, אלא לפחות באיזה סרט אקשן הוליוודי עמוס כוכבים ידועים.

"הדירה" נפתח כשארנון גולדפינגר ובני משפחתו מגיעים לדירתה של הסבתא על מנת לפנות את תכולתה. "כשהייתי ילד, אהבתי לבוא לפה", מקריין גולדפינגר, "פעם בשבוע הייתי חוצה את מרכז תל אביב, עולה שלוש קומות ומגיע לברלין. סבתא גרדה חיה כאן 70 שנה, כאילו מעולם לא עזבה את גרמניה, למרות כל השנים בארץ, היא לא שלטה בעברית ואני לא רציתי ללמוד גרמנית, אז ישבנו ופטפטנו באנגלית, כאילו אנחנו בבית קפה באירופה עם אפל שטרודל ושוקולד שוויצרי, אבל כשהתבגרתי חשבתי לעצמי שעל הדברים הבאמת משמעותיים הייתה תמיד שתיקה".

גולדפינגר מודה שלא היה לו מושג וחצי מושג מה הוא הולך למצוא בדירתה של הסבתא ומה שהוא מצא שם הפך את הסרט הדוקומנטרי הקטן שחשב לעשות למסע מרתק אל העבר. בתוך אחת המגירות, בין ארגזי הכפפות והנעליים, פרוות השועלים והארנקים, מצא גולדפינגר ערימה של עיתונים גרמנים ישנים. אמו דיפדפה בעיתונים ותירגמה את תוכנם לעברית למען הבן שאינו דובר גרמנית. וכך, בעוד המצלמה אחוזה בידיו של הבן, הקריאה האם: "נאצי נוסע לפלשתינה". זו הייתה הכותרת בעמוד הראשון של העיתון הנאצי "דר אנגריף" משנת 1934. בכתבה סופר על חבר המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית, ליאופולד פון מידלשטיין (שלימים גייס את אדולף אייכמן והיה בעצמו קצין בכיר באס.אס) ועל ביקורו בפלשתינה. הכתבה סיפרה על רשמיו מביקורו ועל המתיישבים היהודים שהגיעו להקים במקום בית לאומי. ביחד עם חבילת העיתונים, מצאו בני המשפחה גם כמה ניירות שעליהם התנוססו זה לצד זה צלב קרס ומגן דוד.

הטריילר של הסרט "הדירה"

גולדפינגר החליט לפתור את התעלומה מדוע קטעי העיתונות האלו נמצאים בארון של סבתא. "נקודת המפתח מבחינתי הייתה מציאת העיתון, אבל לקח לי זמן להבין זאת. אמנם היה מצמרר לראות את העיתון הזה אבל לא היה לי הקונספט של סרט שיעסוק בנאצים, בשואה ומלחמת העולם השניה. לקח לי זמן להבין שזו נקודת מפנה בסרט ואז התחלתי לקרוא, לחקור ולהיכנס לעניינים". למרבה הפתעתו והפתעת הצופים, גילה גולדפינגר שמלוויו של הנאצי בפלשתינה-א"י היו סבו וסבתו, מספר שנים לפני שעלו בעצמם לארץ. יותר מזה לא נספר על מנת שלא לקלקל לאלו שעדיין לא ראו אותו.

זהו סרטו הדוקומנטרי השני של הבמאי הישראלי, שזכה להצלחה גדולה גם אם סרטו הראשון, "הקומנדיאטים", שסיפר את קורותיה של משפחת בורשטיין, ההורים פסח וליליאן, וילדיהם התאומים סוזן ומייק, הלא הוא מייק בורשטיין. הסרט מתאר את קורותיה של משפחת התיאטרון היידי, שהתמקמה בלואר איסט סייד של ניו-יורק במחצית המאה שעברה ונדדה בארצות הברית וברחבי העולם היהודי, כולל ישראל, עם מופעים והצגות ביידיש. הסרט זכה ב-1999 בפרס סרט התעודה הטוב ביותר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וכן בפרס המקביל בפסטיבל חיפה. הוא הוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם וזכה בכל מקום בו הוקרן להצלחה רבה.

בספטמבר לפני שנה, הגיע "הדירה" לאקרנים בתל אביב וירושלים והחל למלא אולמות גם ללא מסע פרסום ויחסי ציבור נרחב. בשנה הראשונה להקרנתו, ראו אותו כ-50 אלף צופים, מה שהפך אותו לסרט הדוקומנטרי המצליח ביותר של השנה ולאחד משלושת הסרטים הרווחיים ביותר בישראל (השניים האחרים הם סרטי קולנוע עלילתיים).

השבוע נפגשתי עם גולדפינגר שהגיע ללוס אנג'לס על מנת להשתתף בהקרנת הבכורה של סרטו כאן. מאל.איי הוא ממשיך לניו-יורק, וושינגטון די.סי ובוסטון, ומשם יחזור למשרתו כמרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

מה סבתא שלך הייתה אומרת על הסרט לו הייתה היום בחיים?

"זו שאלה ששאלתי את עצמי כל זמן העשיה. מבחינתי, השאלה היא גם האם היא הייתה רוצה שאגלה את כל הדברים האלו ואם כן, למה לא סיפרה לי עליהם בעצמה בחייה? ומצד שני, אם לא היתה רוצה שאגלה, למה השאירה כל כך הרבה דברים מאחור ולא השמידה אותם? התשובה שנתתי לעצמי היא שהיא הייתה רוצה שאני אספר את הסיפור הזה, אבל לא בחייה. מה היא הייתה אומרת על הסרט? מקווה שהייתה אוהבת אבל אני לא בטוח, יש סיכוי שהיא גם לא הייתה אוהבת".

גם אמך מופיעה בסרט. האם העבודה עליו קירבה ביניכם?

"כשהתחלתי לעשות את הסרט אנשים אמרו לי: הסרט הזה יקרב אותך לאמך ואני אמרתי: אם הסרט הזה לא יפוצץ את הקשר, אז אהיה מאושר. חוץ מזה, שנינו אנשים בוגרים ומאוד מכבדים אחד את השני, יש בינינו קשר טוב ואף אחד לא ישנה את דעתו ויחסו אל השני בגללו. אני חייב להגיד עם זאת שהיא לא רצתה להשתתף בסרט בהתחלה. היא לא הייתה מוכנה לזה נפשית. הסיבה שהיא הסכימה להשתתף בסרט היא כי אני הבן שלה והיא רצתה לעזור לי. אני חושב שלאורך צילומי הסרט היא איפשרה לעצמה להיפתח ולהבין שגם היא רוצה לדעת. זה סיקרן אותה. אני לא חושב שיש בן אדם שלא סקרן לגבי ההורים שלו ולא רוצה לדעת על עברם".

כן, אבל עובדה שעד אז היא לא חיטטה ושאלה שאלות כמוך.

"השאלה היא למה היא לא רצתה לדעת. יש שתי אפשרויות: האחת שיש דברים שאתה, בייחוד כילד, מרגיש שאם תפתח אותם הם יבואו עם הרבה כאב. זה לא משהו לוגי אלא משהו בהרגשה. אתה חושש שלא תצליח להתמודד עם עוצמת הרגשות והכאב. האפשרות השניה היא שאמא שלי גדלה בבית בו לא דיברו על השואה. לא היה מצב שהיא באה לאמא שלה ושאלה אותה על השואה. היא פשוט ידעה והבינה שאסור לה לשאול. כילד אתה מפנים את הקודים של המשפחה מבלי שיגידו לך מאום. היו דברים שלא מדברים עליהם והשואה היה אחד מהנושאים האלו. אני חושב שבהתחלה אמי לא רצתה להתעסק בזה ולשתף פעולה ואני גררתי אותה לעניין. היום, אחרי שהסרט כל כך הצליח בארץ, הרבה אנשים בדור שלה ראו את זה והם באו אליה ואמרו: גם אנחנו לא יודעים כלום על ההורים, גם אצלנו בבית לא שאלו ולא דיברו. והיא הרגישה שהיא לא לבד".

ידעת כשהתחלת לצלם שתמצא שם משהו או שפשוט התחלת לצלם ואמרת: נראה לאן זה יקח אותי?

"לא העלתי בדעתי שאלו הדברים שאמצא. התחלתי לצלם כי הכרתי את הדירה כל החיים וידעתי שזה עולם שהולך להיעלם ואמרתי לעצמי שאני חייב לתעד את זה. כל החיים הייתה לי משיכה ורתיעה מהדירה הזאת, משיכה לתרבות הזאת, למקום מלא הרבדים וההיסטוריה. לא חשבתי שזה יהיה סרט על השואה. בסופו של דבר, לכל אחד בדור שלי יש רתיעה ברורה ממה שמריח מגרמניה. חשבתי לעשות סירטון, משהו מאוד קצר שאצלם בכמה ימים ולא העלתי בדעתי לאן זה יתגלגל".

אלו תגובות קיבלת בישראל ומי האנשים שהלכו לראות אותו?

"לא רק ניצולי שואה והדור השני; כולם באו לראות. בהתחלה אמרו לי: או.קיי, כמה יקים יבואו לראות את זה, ובאמת לא חשבתי שזה יהיה הרבה יותר מזה. הסרט הוקרן בחודש הראשון רק בתל אביב ובירושלים וההקרנות היו מפוצצות. ככה זה התחיל. זה עבר מפה לאוזן. לא היה לנו הרי תקציב גדול לפרסם אותו. הסרט הפך לתופעה. הוא משחק למעלה משנה בארץ ובמשך חודשים היה ברשימת הסרטים הכי טובים בתל אביב. קרתה שם תופעה מעניינת, אנשים באו וסיפרו שראו את הסרט מספר פעמים. בפעם הראשונה הם באו כי החברים אמרו שהם חייבים לראות את הסרט ובפעם השניה הם באו עם הילדים או ההורים שלהם. הם הרגישו שהם צריכים לראות את הסרט הזה ביחד עם המשפחה. אני יודע את זה ממכתבים שקיבלתי. אנשים שלחו אלי תגובות בסגנון: באתי לראות את הסרט עם סבא שלי, אף פעם לא דיברנו על מה שקרה ופעם ראשונה שהוא נפתח. היתה תופעה של מדורת שבט של אנשים שקיוו שהסרט יעשה אצלם מה שהוא עשה אצלי".

גם הסרט הראשון שלך, "הקומדיאנטים", זכה להצלחה גדולה. למה עברו 12 שנים עד לסרט השני?

"לא לכל השאלות בחיים יש תשובה, מה שאני כן יכול לומר הוא שעל הסרט הקומנדיאטים עבדתי במשך ארבע שנים והסתובבתי אתו שנתיים בעולם. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי סוג כזה של סרט, דוקומנטרי. עד אז עשיתי סרטים עלילתיים ודרמות. אחרי זה הבנתי שאם זה מה שאני רוצה לעשות, אני חייב להיות זהיר כי כל רעיון שאקח, אבלה אתו ארבע שנים כי אני פרפקציוניסט ולוקח כל דבר עד הסוף. אחרי שאתה עושה סרט דוקומנטרי, הרבה אנשים מגיעים אליך עם רעיונות ואני חשבתי לעצמי: מה? אני אבלה עם הסיפור הזה ארבע שנים? אז לא עשיתי כלום. היום, בדיעבד, אני יכול לומר שהיה לי 'בלוק' של סופרים. אני בן אדם מאוד פדנט, לכל דבר אני נכנס מאוד לעומק, שקעתי בספרות ועשיתי מחקר וזה לקח הרבה מאוד זמן והוא היה גם יקר במושגים ישראלים. אני לא עושה המון סרטים, אבל אני משתדל שכל סרט שאעשה יהיה משמעותי".

אלו סטריאוטיפים התנפצו לך במהלך עשיית הסרט?

"נתחיל מהבסיס: יהודי אין לו סיכוי שיהיה חבר של נאצי, כל נאצי סופו לתליה – כך אנו הישראלים רואים את זה. ראיתי שיהודי יכול להיות בקשר עם נאצי, שהיו נאצים שהמשיכו את חייהם ואף הגיעו למשרות בעלות השפעה אחרי המלחמה. הדבר הכי משמעותי בשבילי היה הסטריאוטיפ הכי מטלטל: שלמשפחה שלנו אין שום קשר לשואה וזה הכי טילטל אותי. לפני הסרט לא העליתי בדעתי שיש לנו קשר כזה לשואה".

הסתובבת עם הסרט הזה ברחבי העולם כמו עם הקומנדיאטים ואיך קיבלו אותו?

"הסרט השתתף בלמעלה מ-20 פסטיבלים בינלאומיים. הוא נפתח בדיוק עכשיו גם באוסטרליה. אני לא משתתף בכל הפסטיבלים, זה בלתי אפשרי מבחינתי. בגרמניה הוא מוקרן כבר חמישה חודשים בהקרנה מסחרית ולאחרונה הוא נבחר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר לשנת 2012".

אז הקהל הגרמני אהב אותו.

"הסרט התקבל בצורה מדהימה בגרמניה, אבל התגובות של הגרמנים שונות מאוד מהתגובות של הקהל בארץ, בארה"ב או בכלל מתגובות של קהל אחר בעולם. בסצינות מסוימות בסרט יש הרבה צחוק באולם, נשימות כבדות, אנשים מגיבים אליו, ואילו בגרמניה דממה, שקט מוחלט. גם אחרי ההקרנה, אנשים נשארים שם לשבת במקום במשך שתי דקות, כאילו בהלם. זה נורא מוזר. נכחתי בכך במספר הקרנות שנערכו בגרמניה. הקהל שם פשוט הרבה יותר מאופק".

מסרטים דוקומנטרים לא מתפרנסים.

"זה נכון. הדרך שלי לשרוד היא להיות מורה לקולנוע באוניברסיטה. אתה לא עושה סרטים כאלו בשביל לעשות כסף. אם אתה עושה כל חמש שנים סרט, גם אם הוא מצליח מאוד כמו הסרט הזה, הרי אם אתה מחלק את הרווחים לחמש שנים, הרווח הוא קטן. אני לא עושה סרטים בשביל להרוויח מהם. אני אומר את זה גם לסטודנטים שלי. עשיית סרטים דוקומנטרים מעלה גם הרבה דילמות מוסריות, מה מותר לספר ומה לא? אני חושב שהשאלות האלו מפגישות אותך עם החיים שלך, שאלות שאילולא הסרט, לא היית מתמודד אתן. אחרי שעשיתי את הסרט 'הקומנדיאטים', חשבתי לעצמי שכמה שאני יודע עכשיו על משפחת בורשטיין, אינני יודע על משפחתי הרבה וזה עורר אצלי את הרצון לעשות משהו כזה. בזכות הסרט היו לי שיחות עם אמי כפי שלא היו לי אף פעם בעבר. הסרט הזה נתן לי את האומץ לשוחח אתה כך. הוא נתן לי את הכח והסיבה להעלות את זה. רק כשהתחלתי לעשות אותו, הבנתי כמה דברים אף פעם בעצם לא עשינו במשפחה שלי, לא דיברנו. היום אנחנו מדברים יותר".