100 זה לא הכל: מה יהפוך את הילד לתלמיד טוב?

בוקר אחד יש פתיחה של עשר אצבעות ואז אתה נהיה אבא. אשתך, במקביל, נהיית אמא ויחד אתם מתחילים רצף פגישות ארוך עם כל שבעים אלף מיליון דברים שמלחיצים אתכם, ואתם ממש לא יודעים עד הסוף למה הם מלחיצים אתכם. ראשונות באות הדאגות הפיזיות ("הוא אוכל מספיק? למה הוא מדלג על זחילה? מדוע הוא לא עושה פליק פלאק לאחור עם בורג ונחיתה ברגליים צמודות?").

הדאגות הפיזיות כבודן במקומן מונח, אבל הן כסף קטן לעומת מי שבאות אחריהן – ערימה רוטטת של חששות בנוגע לתקינות נפשו/שכלו של העולל. אנחנו רוצים לדעת שהוא "בסדר", ו-90% מאיתנו (ששייכים לקטגוריה "הורים טובים") נחושים לעשות כל דבר כדי שהוא יתפתח "בסדר".

עוד כתבות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

הטריק שיעזור לילדים לזכור יותר - ולהצליח בבי"ס

הילד של השכנים חכם יותר? למי אכפת!

כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

מהו תלמיד טוב?

ויהי בוקר ויהי ערב – ונגמר הגן. כיתה א' דופקת בדלת. זרם ארוך של סידורים ופרוצדורות שוטף את הבית ואין אפילו דקה אחת שפויה לחשוב מחשבה חשובה: מה אני בעצם רוצה שיקרה לו שם, בין כותלי המערכת, ולמה?

זה לא קשקוש ערטילאי, זו אמירה נחרצת: דעו שמאחורי כל החלטה הורית שלכם קיימת גישה תיאורטית. ההורים בארץ הקודש מתחלקים לאלו שמודעים באופן סביר לתיאוריה שלהם אודות גידול הילדים - ולאלו שלא.

לדוגמה, קחו את מושג "התלמיד הטוב". רוב מכריע של הורים רוצים שהילדים שלהם יהיו תלמידים טובים. לגיטימי, אפילו טריויאלי, אבל אם נחפור קמעה בתוך נפשם של אבא ואמא נראה שהמונח הפשוט הזה (תלמיד טוב) רחוק מלהיות פשוט, רחוק מאוד להיות מובן מאליו, ורחוק מאוד מאוד מלהיות אחיד וסטנדרטי בבתים שונים. משפחה, ככל להקת רוק בשרנית וטובה, לא אמורה להתמקד במורכבות סימפונית ועתירת ניואנסים – היא אמורה לנגן טוב ביחד.

אני עובר כבר כמה שנים בארץ ישראל וגם בתל אביב, ופוגש גדודים מרשימים של הורים. ב-50% מהמקרים זה מתרחש בין כותלי בית הספר. כשהם מסובבים לי את הגב אני שולף פנקס ורושם.

מה אני רושם? דפוסים. זה מה שאני רושם. אני מחפש חוקיות, סגנונות של הורות, כללים נפוצים של גידול ילדים. זוכרים את "התלמיד הטוב" מהפסקה הקודמת? אחרי שש וחצי שנים אינטנסיביות, אחרי מחקר ארוך ובלתי שיטתי בעליל, אני חושב שזיהיתי חמש תשובות נפוצות של הורי ישראל לשאלה "מהו תלמיד טוב?".

.

הערה: הגישות השונות מסודרות באופן בלתי אקראי ושיפוטי בעליל, דהיינו, מתחילים בגישה הכי איכסית, עד שמתקדמים לגישה שעל פי כותב שורות אלה היא המתוקה והראויה מכולן. למי שמתקומם, אני מזכיר שבדיוק בשביל זה פיתחו היפנים את הטוקבק.

1. תלמיד טוב הוא זה שנותן שקט להורה

בקצרה, מדובר בגישת "עזוב אותי באמא שלך". ההורה חובב השקט לא מתכוון לשקט במובן של פכפוך פלגים וציוצי דרורים. השקט נוטה יותר ללבוש צורה של "אני לא רוצה לשמוע": אני לא רוצה לשמוע שעשית בלגן בכיתה, אני לא רוצה לשמוע שאתה לא מכין שיעורים/שנכשלת בבחינה/שאיחרת /שהתחצפת וכיו"ב.

מטרת העל של שהות הצאצא בבית הספר מוגדרת כשמירה על שקט תעשייתי, שאמור לאפשר את המטרה הבאמת עילאית – אי הפרעה לשגרת החיים/ עבודה/ בילויים והעשרה של ההורה. הערה סטטיסטית: גישה נדירה יחסית, אבל מצויה במגמת עלייה איטית.

2. תלמיד טוב הוא זה שמוציא ציונים טובים ומביא גאווה

גאווה לאמא ואבא, כמובן. קל, אפילו יותר מדי קל, לגבש משוואה הורית לפיה למידה=ציונים. זה נוח, זה כמותי ומדיף ריח עז של תכל'ס. גישה זו מתייחסת להיותם של הציונים משהו סקסי שיש להתברך בו. אם הילד נתפס בעיקר כשלוחה של אמא ואבא, כשלט פרסומת תמידי המעיד על עליונותם/נחיתותם, אין ספק שרצף מאיות במתמטיקה ואנגלית ישחרר מפינו, ההורים, אנחת רווחה ענקית.

"ההורים שלי באו באדיקות לכל טקסי חלוקת פרסי ההצטיינות שלי", סיפר לי איש חכם אחד בעת ייעוץ חודרני. "הם לא כל כך טרחו לברר מה למדתי ומה היה תוכנן של העבודות האקדמיות שעליהן זכיתי לשבחים, אבל הם באו. תמיד באו, ותמיד בשורות הראשונות". למרות הנימה הצינית הנודפת מדבריו, גישה זו, בניגוד לקודמת, לפחות מבטאת שאיפה מוגדרת כלשהי מן הילד, וגם זה משהו.

3. התלמיד הטוב הוא זה שמוציא ציונים טובים ומבטיח את עתידו

סטטיסטית, תובנה זו נכונה לכל היותר באופן חלקי: קיים קשר מסויים בין ציונים טובים והצלחה במדדי חיים שונים, אבל הקשר הזה רחוק-רחוק מלהיות מושלם. יש אוקיינוס שלם של גורמים נוספים שאחראים על יצירת המיקסם הזה שנקרא "חיים טובים".

( צפירת הרגעה: עניין הציונים הוא גדול ושמנמן. נעסוק בו בפירוט בטור הבא).

4. התלמיד הטוב הוא זה ש... לומד

כלומר אשכרה רוכש ידע. כאשר מטחי הציניות והציונים דועכים להם, חלקנו זוכרים שלמידה היא קסם: תהליך של התקדמות הדרגתית, של הכרה טובה יותר את העולם הסובב. עמוק עמוק בתוך עידן הגוגל האינטרנטי כולנו כבר הפנמנו שידע הוא כוח. ההורה הנאור היה רוצה לראות את ילדו משתלט על יותר ויותר גופי ידע: לוח הכפל, ספר בראשית, הטבלה המחזורית של מנדל, ואפילו עקרון הפרדת הרשויות (תבדקו, זה משהו בדמוקרטיה).

נכון, זה כיף לראות הורים מדלגים מעל משוכת הציונים, זה נהדר לראות אותם מתענגים על מרחבי הידע הכללי של העולל, אבל בעיני, חסר פה הטאצ' הסופי. נא להתקדם לפיסקה הבאה.

5. התלמיד הטוב הוא זה שפיתח שריר למידה חזק

ומנוע למידה פנימי. בעולם תזזיתי, שבו חלק מגופי הידע מתיישנים וחלק הופכים לבלתי רלבנטיים, התובנה הבאה הופכת קריטית מתמיד, כזו שאמורה להיות חקוקה על לוח האם שלנו: למידה היא תהליך בלתי פוסק.

באותה נשימה, התלמיד הטוב אינו זה שהפנים כך וכך עובדות ונוסחאות בכיתות א'-יב', אלא זה שהפך את הלמידה לשריר, למיומנות שאני מפעיל עצמאית על פי צרכי, ובעיקר – למשהו שאני רוצה להפעיל.

הנה הסוד הגדול: למידה אמורה להפוך מתישהו לאורך הדרך לתהליך מעניין ומהנה.

על מנת להשיג את המטרה הנכספת הנ"ל התלמיד חייב להוסיף עוד קופסה אחת למחסן הידע שלו – את הידע אודות עצמו. מה מרים ומה מוריד אותי? על אילו כפתורים פנימיים אני לוחץ? מתי? באיזו עוצמה? איך אני יודע שאני באמת יודע?

לילד שלכם חשוב שתבחרו דרך. לא, זה לא קשור בשיט לציונים, וכן – זה ישמש אותו בכל תחום על הפלנטה, ובכל מדרגת חיים.

אז מה הגישה שלכם, יקירי? איזו גישה אתם מעדיפים לאמץ? אשמח לקבל ריקושטים. אני כבר במקלט.

ובפינתנו הבלתי נלאית "טוקבקים שאהבנו" – מס' 44 קוטלת לי את הצורה ובדרך דורסת את השפה העברית (לא שיניתי):

44. פסיכולוג יקר. הטור שלך פשוט מקומם.

אתה פשוט אדם טיפש שמנסה להתחכות אחרי חכמים.

תגובתי: עני חושב שעליט על משהו...

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל