"טריני וסוזנה מרגישות בבית": איפה הסטייל?
לא ברור למה היינו צריכים לוותר על הפאן שהביא איתו סטיילינג של בגדים, ולהמיר אותו בעוד שעת תוגה פסיכולוגיסטית בּפֶּנִי. סמדר שילוני דורשת את הבריטיות עם הפה ג'ורה בחזרה
רק הסתיים הפרק הראשון של העונה בה "טריני וסוזנה מרגישות בבית" (ב', ערוץ 10, 21:00), ובסלון עולות שתי מחשבות נוגות: הראשונה - האם אכן נשקנו הרגע לגבול הסיבולת של הצופים לז'אנר הסיפורים האנושיים המרגשים של אנשים, שבעיותיהם הקיומיות ביותר נמחות בפרק אחד של ריאליטי, והשניה – מי אתן, ואיפה לעזאזל החבאתן את טריני וסוזנה?
מה היה לנו רע עם העונה הקודמת של טריני וסוזנה, שבמהלכה הן נבחו במבטא בריטי על ישראלים שלא ידעו להתלבש והציעו להן מלתחה חלופית בדרכן החיננית והוולגרית? נכון, הן עדיין אומרות דברים כמו "מתי בפעם האחרונה עשית סקס?" או "אני אוכל את הילדים שלי לא מבושלים לפני שאני אעשה בוטוקס", וגם דוחפות ידיים לציצי של נשים זרות. אבל למה היינו צריכים לוותר על הפאן שהביא איתו סטיילינג של בגדים, שפה ושם גם הצליח לגעת בנקודות מרגשות באמת, ולהמיר אותו בעוד שעת אינסטנט-נהי ותוגה פסיכולוגיסטית בּפֶּנִי?
"זה טלנובלה, זה לא טריני וסוזנה", מייבבת אחת הנשים בפרומו לעונה הנוכחית, ומסמנת את התופעה המבאסת, לפיה לא משנה מה עומד בבסיס הריאליטי – שיפור הסטיילינג, שיפוץ דירות, מיגור האוברדראפט – כל אלה הם רק קולב, תירוץ להתפרץ לאנשים לנשמה, להטליא להם כמה פלסטרים, לחבק אותם חיבוק אמיץ ולשלוח אותם לדרכם החדשה. הפנומן הזה כבר משתלט לגמרי על הז'אנר, ומילא שהוא כבר מאוס – למה לתקן את מה שלא שבור? טריני וסוזנה עשו כל כך טוב את הקסם הטלוויזיוני שלהן כשזה נגע לבגדים וסטייל – למה להפוך אותן למטפלות הנפשיות שהן לא?
90 אחוזים מהפרק אתמול עסקו ביחסים בין זוג מבוגר וילדם הגרוש, ובשאלה האם הוא מסוגל להגיד לה שהיא יפה, ולמה הוא לא יכול להגיד לבן שלו שהוא אוהב אותו, באהבת הסלבריטאים שלה ובדיאטה שלו, ורק בסוף – באמת תודה – טריני וסוזנה זרקו על שני הגברים טריקו לבנה וחליפה, ועל האם שמלה וכמה זריקות בוטוקס, ויאללה, להתפעל במראה. אני יודעת שהכי מפתה זה מייק אובר, והכי הכי מפתה זה מייק אובר נפשי, אבל טיפע'לה אמינות, פור פאבור. טריני וסוזנה הן כוהנות אופנה. לא כוהנות קואוצ'ינג ולא כוהנות ספות. אז אנא, תחזירו לנו את הבריטיות עם הפה ג'ורה, ואת השינוי הגדול של חייהם של המשתתפים תשאירו לתהליכים הגדולים באמת בחייהם. אנחנו נאהב אתכן גם ככה. דמעה. אפשר חיבוק?
