"כמה טוב להיות פרח קיר": פרק מספר

צ'רלי הוא נער בשנתו הראשונה בבית הספר התיכון, שבוחר כמעט במודע לעמוד בשולי החיים - להיות פרח קיר. הוא מניח לכולם לקחת ממנו את מה שיש בו, את עזרתו, אהבתו, כוחותיו. הוא מנסה לברוח מן החיים, אך מופתע לגלות שיש בו רצונות משלו: שהוא אוהב ורוצה שיאהבו אותו, משתוקק ורוצה שישתוקקו אליו.

צ'רלי מספר את סיפורו במכתבים שהוא שולח לאדם שאיננו יודעים מי הוא, מכתבים מצחיקים עד דמעות ומדכאים עד כאב. במכתבים אלה אנו מתוודעים לא רק לצ'רלי ולמשפחתו, אלא גם לחבריו החדשים סמנתה ופטריק - נער ונערה מבוגרים ממנו הלוקחים אותו תחת חסותם ומלווים אותו בצעדיו הראשונים בחייו כנער מתבגר, בהתנסויותיו במין ובסמים, ובעיקר בעמידה אל מול החיים, שממנה הוא חומק שוב ושוב.

עטיפת הספר. לעמוד מול החיים

25 באוגוסט, 1991

חבר יקר,

אני כותב אליך כי היא אמרה שאתה מקשיב ומבין, ושלא ניסית לשכב עם הבחורה ההיא במסיבה ההיא, אפילו שהיית יכול. בבקשה אל תנסה לגלות מי זאת, כי אז אולי תבין מי אני, ואני ממש לא רוצה שזה יקרה. אני אקרא לאנשים בשמות שונים או בשמות כלליים, כי אני לא רוצה שתמצא אותי. מאותה סיבה גם לא צירפתי למכתב את הכתובת שלי. אני לא עושה את זה מתוך כוונה רעה או משהו. באמת. אני פשוט צריך לדעת שאיפשהו יש מישהו שמקשיב ושמבין ושלא מנסה להשכיב אנשים אפילו אם הוא יכול. אני צריך לדעת שאנשים כאלה קיימים.

אני חושב שדווקא אתה תבין את זה, כי נדמה לי שדווקא אתה, מכל האנשים, חי

ומעריך את המשמעות של זה. אני לפחות מקווה שזה ככה, כי הרבה אנשים מבקשים אצלך כוח וידידות, ומקבלים את זה בקלות. זה לפחות מה ששמעתי. אז אלה החיים שלי. ואני רוצה שתדע שאני גם שמח וגם עצוב, ואני עדיין מנסה להבין איך זה יכול להיות. אני מנסה לראות במשפחה שלי את אחת הסיבות לעובדה שאני כזה, בעיקר אחרי שהחבר שלי מייקל הפסיק יום אחד, באביב שעבר, ללכת לבית–הספר, ושמענו את הקול של מר ווֹן ברמקול.

"בנים ובנות, צר לי להודיע לכם שאחד התלמידים שלנו נפטר. אנחנו נקיים טקס זיכרון למייקל דובּסון במהלך המפגש השבועי שלנו ביום שישי הקרוב." אני לא יודע איך חדשות מתפשטות בבית–הספר ולמה הן בדרך–כלל נכונות. אולי זה היה בחדר האוכל. קשה לי לזכור. אבל דייב עם המשקפיים המוזרים אמר לנו שמייקל התאבד. אמא שלו שיחקה ברידג' עם אחת השכנות של מייקל, והן שמעו את הירייה. אני לא ממש זוכר מה בדיוק קרה אחר כך, חוץ מזה שאחי הגדול נכנס למשרד של מר וואפן בחטיבת–הביניים שלי ואמר לי להפסיק לבכות. אחר כך הוא חיבק את הכתף שלי ואמר לי להפסיק עם זה לפני שאבא יגיע הביתה. אחר כך הלכנו לאכול צ'יפס במקדונלד'ס, והוא לימד אותי לשחק פּינְבּול.

הוא אפילו התבדח ואמר שבזכותי הוא השתחרר מהלימודים אחר הצהריים, ושאל אותי אם אני רוצה לעזור לו לתקן את הקמארו שלו. כנראה הייתי במצב די גרוע, כי הוא אף פעם לא הירשה לי לעבוד על מכונית הקמארו שלו קודם. בפגישות עם מדריכי הנוער הם ביקשו מהמעטים מבינינו שבאמת חיבבו את מייקל להגיד כמה מילים. אני חושב שהם פחדו שכמה מאיתנו ינסו להתאבד או משהו כזה, כי הם נראו מאוד מתוחים, ואחד מהם לא הפסיק לגעת בזקן שלו כל הזמן.

ברידג'ט המטורפת אמרה שלפעמים היא חושבת על התאבדות כשמתחילות הפרסומות בטלוויזיה. היא דיברה בכנות וזה בילבל את המדריכים. קארל, שמתנהג תמיד מאוד יפה לכולם, אמר שמאוד עצוב לו, אבל שהוא לא היה מסוגל להתאבד כי זה חטא. מדריך הנוער עבר על כל הקבוצה ובסוף הגיע אלי.

"ומה אתה חושב, צ'ארלי?"

מה שהיה משונה בזה, היתה העובדה שאף פעם לא פגשתי את האיש הזה כי הוא היה "מומחה", והוא ידע את השם שלי אפילו שלא היה לי תג זיהוי, כמו שיש בדרך–כלל בימים הפתוחים. "טוב, אז מה שאני חושב זה שמייקל היה ילד נחמד, ואני לא מבין למה הוא עשה את זה. למרות שמאוד עצוב לי, אני חושב שמה

שמטריד אותי באמת זה אי–הידיעה." הרגע קראתי את זה שוב וזה לא נשמע דומה לאיך שאני מדבר. בייחוד במשרד ההוא, כי עדיין בכיתי אז. לא הפסקתי לבכות לרגע. מדריך הנוער אמר שהוא חושב שלמייקל היו "בעיות בבית"

ושהוא הרגיש שלא היה לו עם מי לדבר. אולי בגלל זה הוא הרגיש בודד מאוד והתאבד.

ואז התחלתי לצרוח על מדריך הנוער שמייקל היה יכול לדבר איתי. והתחלתי לבכות אפילו יותר חזק. הוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא התכוון למבוגר כמו מורה למשל, או מדריך נוער. אבל זה לא עזר, ובסוף אחי בא לחטיבה בקמארו שלו כדי לקחת אותי. עד סוף שנת הלימודים המורים התייחסו אלי אחרת ונתנו לי ציונים יותר טובים למרות שלא נעשיתי חכם יותר. האמת היא שאני חושב שהלחצתי שם את כולם. הלוויה של מייקל היתה משונה כי אבא שלו לא בכה. ואחרי שלושה חודשים הוא עזב את אמא של מייקל. זה לפחות מה שדייב אמר בארוחת הצהריים. אני חושב על זה לפעמים. אני שואל את

עצמי מה בדיוק הלך בבית של מייקל כשהם אכלו ארוחת ערב או ראו טלוויזיה. מייקל לא השאיר פתק, או לפחות ההורים שלו לא נתנו לאף אחד לראות אותו. אולי היו לו באמת "בעיות בבית".

הלוואי שידעתי. אולי זה היה גורם לי להתגעגע אליו בצורה יותר ברורה. אולי אז היה בזה היגיון, היגיון עצוב.דבר אחד אני כן יודע, והוא שזה מביא אותי לשאול את עצמי אם לי יש "בעיות בבית", אבל נדמה לי שלאחרים יש בעיות הרבה יותר חמורות. כמו כשהחבר הראשון של אחותי התחיל להסתובב עם מישהי אחרת ואחותי בכתה במשך סופשבוע שלם. אבא שלי אמר, "יש אנשים שיש להם בעיות הרבה יותר חמורות."ואמא שלי לא אמרה כלום. וככה זה נגמר. אחרי חודש אחותי פגשה מישהו אחר ושוב התחילה להשמיע תקליטים עליזים. ואבא שלי המשיך לעבוד כל הזמן. ואמא שלי המשיכה לטאטא כל הזמן. ואחי המשיך לתקן את הקמארו שלו כל הזמן. זאת אומרת, עד שהוא הלך לקולג', בתחילת הקיץ. הוא משחק פוטבול באוניברסיטת פנסילווניה, אבל הוא היה צריך לשפר את הציונים שלו בקיץ כדי שיוכל לשחק פוטבול.

אני לא חושב שיש ילד מועדף במשפחה שלנו. אנחנו שלושה אחים ואני הכי צעיר. אחי הוא הבכור. הוא שחקן פוטבול מצוין

והוא אוהב את המכונית שלו. אחותי מאוד יפה ומתאכזרת לבחורים, והיא האמצעית. אני מקבל עכשיו מצוין בכל המקצועות, כמו אחותי, ובגלל זה הם לא מתעסקים איתי. אמא שלי בוכה הרבה כשהיא צופה בתוכניות בטלוויזיה. אבא שלי עובד הרבה והוא אדם ישר. דודה שלי הלן אמרה תמיד שאבא שלי יהיה גאה מכדי לסבול ממשבר גיל העמידה. רק עכשיו, פחות

או יותר, הבנתי למה היא התכוונה, כי בדיוק עכשיו מלאו לו ארבעים ושום דבר לא השתנה.

דודה שלי הלן היתה האדם הכי אהוב עלי בעולם. היא היתה אחות של אמא שלי. היא קיבלה מצוין בכל המקצועות כשהיא למדה בתיכון, והיא תמיד נתנה לי ספרים לקרוא. אבא שלי אמר שהספרים האלה קצת יותר מדי בוגרים לגילי אבל אני אהבתי אותם, אז הוא רק משך בכתפיים ונתן לי לקרוא. הדודה שלי הלן גרה עם המשפחה בשנים האחרונות לחייה, כי קרה לה משהו רע מאוד. אף אחד לא היה מוכן לספר לי מה קרה אפילו שתמיד רציתי לדעת. כשהייתי בערך בן שבע הפסקתי לשאול על זה כי כל הזמן שאלתי כמו שילדים שואלים, והדודה הלן תמיד התחילה לבכות חזק מאוד.

ואז אבא שלי החטיף לי סטירה ואמר, "אתה מכאיב לדודה הלן!" לא רציתי

להכאיב לה אז הפסקתי. הדודה הלן אמרה לאבא שלי שלא ירביץ לי יותר אף פעם לידה, ואבא שלי אמר שזה הבית שלו ושהוא יעשה מה שהוא רוצה, ואמא שלי לא אמרה כלום, וגם אחי ואחותי. אני לא זוכר הרבה יותר מזה כי התחלתי לבכות ממש חזק, ואחרי כמה זמן אבא שלי אמר לאמא שלי לקחת אותי לחדר שלי. רק אחרי הרבה זמן אמא שלי שתתה כמה כוסות יין לבן וסיפרה לי מה קרה לאחותה. באמת יש אנשים עם בעיות הרבה יותר חמורות משלי. באמת. אני בטח צריך כבר ללכת לישון עכשיו. כבר ממש מאוחר. אני לא

יודע למה כתבתי לך כל כך הרבה. הסיבה שכתבתי את המכתב הזה היא שמחר אני מתחיל ללמוד בתיכון ואני ממש מפחד ללכת לשם.

אוהב תמיד,

צ'רלי

"כמה טוב להיות פרח קיר", מאת סטיבן צ'בוסקי. מאנגלית: דורית פולק. הוצאת מודן, 204 עמ'.