אנחנו לא משמרות הזה"ב של הפלסטינים

ארגון "שוברים שתיקה" מציג עצמו כמי שמטרתו לעורר שיח בחברה הישראלית: "החיילים החוזרים לחיים האזרחיים מגלים את הפער בין המציאות שפגשו בשטחים לבין האדישות והשתיקה בחברה הישראלית לנוכח מציאות זו. ארגון שוברים שתיקה משמיע את קולם של חיילים אלו כדי להביא את החברה הישראלית להכיר במציאות שהיא יצרה" (אתר שוברים שתיקה).

עוד בערוץ הדעות של ynet:

למה אנחנו עדיין שוות פחות בכנסת? / גילי גופר

שלא תצאו פראיירים גם בבחירות הקרובות / עידן מילר

ברור שחיוני להביא את המציאות לכל בית בישראל כיוון שזו בעלת השפעה מכרעת על תרבותנו ועתידנו, וראוי שהחלטות שנקבל תהיינה מבוססות על כמה שיותר מידע. ניסיונות ההשתקה של אותם חיילים שהעידו, ועמדו מול מעשיהם עצמם, היא סוג של סטירה בלחי מצד שולחיהם. אבל הישארות בשיח הזה ובו בלבד בעייתית. מיקוד הוויכוח בשאלה מהי ה"תמונה האמיתית", האם היא החייל היורה אל פלסטינים המניפים דגלים לבנים או החייל העוזר לקשיש לעבור את הכביש מסיט אותנו מהדיון החיוני והבסיסי.

בין אם הכיבוש נאור והומני ובין אם הוא כיבוש אכזרי, בין אם רוב החיילים מסייעים לחצות את הכביש או חוסמים אותו, הרי שהכיבוש בעצם הגדרתו הוא חטא בראשית. הנוכחות הצבאית, המדים, הנשק, המחסומים - זו המציאות היומיומית בשטחים הכבושים ואת זה גם ד"ר יהודה דוד לא יכול להכחיש. הוא עצמו מציין "דיברתי עם חבר אישי אלוף פיקוד ושאלתי אותו שאלה פשוטה 'כמה פעולות צה"ל עושה בשטחים בשנה. זה קרוב לשלושים אלף'".

כלומר, אנחנו בשטחים הכבושים באופן נוכח, בולט וממשי ודי ברור שאנחנו לא מתפקדים שם כמשמרות הזה"ב המסייעות לקשישים לחצות את הכביש. הנוכחות הצבאית בשטחים באה לשרת את צורכי ישראל, כפי שהיא עצמה מגדירה אותם, ומקורה בהחלטה ישראלית הכופה את עצמה על ציבור פלסטיני. בכפייה הזו, בין אם היא בדרכי נועם ובין אם ברשעות, יש אלימות. כמוה כנישואין כפויים לגבר שגם אם הוא אמיד ואדיב, הוא אינו בן הזוג שרציתי. כדאי אם כך שאנו נשאל את עצמנו את שאלת הבסיס: האם אנו מעוניינים להיות עם כובש?

הדס זיו, מנהלת פעילות ציבורית בארגון "רופאים לזכויות אדם"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il