"שלוש שנים עם דרעי": ממתק ויזואלי מענג
אחרי שצפתה פעמיים, אריאנה מלמד הגיעה למסקנה כי "שלוש שנים עם דרעי" הוא הסרט התיעודי הפוליטי הטוב ביותר שנעשה כאן מאז שהוקמה הטלוויזיה המסחרית. גם בזכות המראיין, אבל בעיקר בגלל הפוליטיקאי המבריק
הייתי צריכה לראות את זה פעמיים כדי להאמין, אבל הנה התוצאה לפניכם: זהו הסרט התיעודי הפוליטי הטוב ביותר שראיתי מאז כינונה של הטלוויזיה המסחרית. רביב דרוקר, אחד הנכסים המשמעותיים של ערוץ 10, הלך בדרך ההפוכה מרוב הפרשנים על המסך. בתחילת חייהם הם כתבים זריזים, אחר כך מאבדים חריצות ומגדלים אגו שממלא את המסך, ולבסוף הם מסתפקים באינסרטים רהוטים של עצמם בלי לעבוד קשה מדי.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
אצל דרוקר קורה ההיפך הגמור. מי שהתחיל את דרכו בעיקר כראש מדבר באולפן ויכול היה לנוח על זרי הדפנה, הפך לא רק לעיתונאי מעולה, סקופר ברמות, פרשן על ודעתן סדרתי - אלא גם לדוקומנטריסט מהשורה הראשונה. שאפו.
קצת מן הקרדיט יש לתת גם לנושא. אריה דרעי הוא הפוליטיקאי המסקרן ביותר בכל מערכת בחירות, ובמיוחד בזו שלפנינו בה הוא עתיד לשחק תפקיד. נאמר זאת כך יונית: האופציה הריאלית היחידה להדחתו של בנימין נתניהו מהכיסא, היא חבירה סוריאליסטית הזויה בין מפלגת העבודה לש"ס בהנהגת דרעי. במדינה בה הכל אפשרי חוץ מההיגיון, זה עוד עשוי לקרות, או עלול. תלוי באוריינטציה שלכם.
כך או כך, לבלות שלוש שנים עם דרעי בצילומים מושקעים ביותר, ברגעים אינטימיים וחושפניים שלו בחיק משפחתו ובקרב אוהדיו, הוא בפני עצמו סוג של הישג. דרוקר נעץ בהישג שיניים וחזר עם חומרים מדהימים. הסרט נפתח בסצנה משפחתית של פיקניק בגשם, מנגל מאולתר עם אריה דרעי, בני ביתו, יין משובח וצוות צילום. האינטימיות שדרעי יוצר עם הצוות ועם דרוקר, איננה מעוורת את עיניו של העיתונאי הוותיק לסכנה שבכריזמה.
עיתונאים נוטים להתאהב באריה דרעי. גם לי זה קרה לפני בחירות 99'. אי אפשר שלא: הוא לא מדבר בשפתו של אלי ישי, הוא מדבר כנות, חביבות, נכונות לפייס ואפשרויות בלתי מוגבלות של עשייה. אבל דרוקר מזכיר לנו שהוא גם הסכנה הרצינית ביותר לשלטון החוק, מי שיכול לעורר מלחמות עדתיות, ומי שבעצם מעוניין בקיומה של מדינת הלכה.
במתח שבין הרצון לחבב אותו לבין החובה העיתונאית לחשוף אותו, הסרט מתנהל בתבונה ובנחישות. דרעי, חושף את לבו כבר בתחילה: הפצע המדמם שלו הוא האופן שבו נזרק מההנהגה של ש"ס אחרי שייצא מהכלא. "אוכלי לחמי... שהכנסתי אותם למערכת... משתמשים בשיטות כאלה? מה ששבר אותי, מה שכיבה אצלי את הגחלת של המהפכה, זה מה שעשו בתוך הבית, אנשים מקורבים".
אז הוא התנחם בהכנת סנדוויצ'ים לבית הספר לילדים שלו, לקח את החמולה לוונציה יחד עם צוות הצילום, חשף את דסי בתו למצלמה - והנה היא אישה צעירה שבעלה הטרי מנפנף במניפה על פניה להקל את החום הוונציאני, והיא כמובן מעריצה את אבא.
מן הארכיון שולף דרוקר את דסי בת השמונה מתייפחת, הזועקת שיחזירו לה את אבא ומפנה את דמעותיה מכמירות הלב לא לריבון העולם אלא לפרקליטות, אבל היא אפילו לא יודעת זו. במבט לאחור, דרעי מודה בחצי פה שלא היה חושף את הילדים כך. במבט לאחור הוא מודה שעשה טעויות, שלא בדיוק תפרו לו תיק, אבל כמו כל דבר בחייו אי אפשר לדעת עד הסוף למה הוא מתכוון. לעומת זאת, הוא מפזר הבטחות למתינות עדתית של ש"ס, שהלכה והקצינה ימינה בלעדיו. "הקהל שלנו זה קהל שאיך שאתה מוביל אותו הוא יבוא. מוביל לכיון של שלום הוא יבוא. קשה... אבל הוא יבוא".
על אלי ישי הוא אומר שהפניה שלו ימינה נעשתה מתוך אי התחשבות בציבוריות הישראלית בכללותה, ומתוך רצון להגדיל את בסיס נאמניו. לא, הדברים לא מכוונים כלפי דרוקר והצופים. אם חשבתם שבנימין נתניהו הוא מניפולטור תקשורתי מעולה, חכו חכו: דרוקר חושף את שליטתו המוחלטת של דרעי במדיה וגורם לאחרון הספקנים להאמין שבעצם דרעי מדבר דרכנו לשלי יחימוביץ'.
כמעט כל שאלה קשה נשאלה כאן. הפרקליטות? "התבייתו ולא יכלו לרדת מהסיפור הזה", כך הוא מתייחס אל התיק שכבר לא תפרו לו. יחסו לשונאיו? "כולנו התבגרנו וכולנו עשינו טעויות", הוא אומר בסלחנות אין קץ. אבל מאחור יותר, שהמצלמה מתמקדת בפניו כשהוא מדבר על ביבי, הוא מאבד שליטה והפנים מכורכמים לגמרי.
דרוקר ניסה אך לא הצליח לברר כיצד קרה שהפרקלטות לא ידעה שעד המדינה שלה הורשע בעבירות מרמה בשוויץ. דרוקר הושיב את מוטי גילת באולפן, ושמע מפיו כי פשעו הגדול של דרעי הוא הניסיון להשתלט על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. דרוקר שאל אותו ממה הוא חי, למה לא עשה כסף, למה לא הלך להיות רב כמו שהבטיח.
על גיוס בחורי ישיבות לא דיברו וגם לא על הקצאות תקציביות מנופחות לחרדים. מבין הדברים נחשף טפח מתוכניתו הגדולה של דרעי: איכשהו לחסל את המפלגות הדתיות, ולהטמיע את הציבור שלו בתוך הישראליות שיצטרכו מעתה לדאוג לו. זה יהיה אסון לחילונים, אבל זה נאמר לגמרי אגב אורחא, ואולי לא שמתם לב.
נופים הררים מושלגים, תעלות מוונציה, מכירה פומבית של בובת הבאבא סאלי בבת ים, בר מצוה בירושלים, ברית ברחובות: צוות הצילום של דרוקר (ואני מניחה שגם חומרים של מחנה דרעי ההולך ומתעצם) הפכו את הסרט הזה לממתק ויזואלי מענג. דרוקר יודע היטב שיש גבול ליכולתנו לצפות בחרדים בשחור לבן מבלי להשתעמם, והוא סיפק תפאורות ואביזרים לרוב לנושא שלו. דרעי מנפנף במנגל, דרעי בקסקט, דרעי כמעט בנעלי בית.
האם אתם עדיין פוחדים מיכולתו לעורר מהפכות? כדאי להמשיך לפחד.
האיש בטוח כי "מהשמיים הייעוד שלי הוא להיות איש ציבור". האיש הזה, שלא חילל שבת ולא הצטרף לאשתו שכרעה ללדת בבית החולים, נסע בשבת לישיבת ממשלה כדי להצביע נגד תקיפה ישראלית אפשרית בעיראק בזמן המלחמה שם. הוא הגדיל את תקציבי הרשויות המקומיות הערביות, הוא גייס תומכים, מכל קצוות הקשת החילונית התאהבו בו. בסוף הסרט הוא נותר הפתעה בתוך מסתורין, בתוך אניגמה ודרוקר מאוכזב ממנו כשהוא מתחבק עם אלי ישי אחרי שזה האחרון לכלכך עליו קשה כל כך.
"סך הכל פוליטקאי", מסכם דרוקר באכזבה. הפוך דרוקר, הפוך: פוליטקאי ענק שיודע בדיוק את מה שעיתונאים לא יכולים עדיין לדעת - כך זה מתנהל ומי ששולט בהתנהלות הזו ישלוט גם בחיינו. היכונו לקאמבק הכי מסעיר והכי מרתק בפוליטיקה הישראלית, ובעקבות סרטו המצוין של דרוקר, גם הכי מטריד, הכי מעורר מחשבה.
