תנועה בהקפאה: מיכאיל ברישניקוב, צלם

זה בין העין המתבוננת לבין האצבע שסוחטת את הדק המצלמה, שהתנועה רוחשת. איך הופכים צילום - אמנות הקפאת הרגע - לתנועה? איך מתרגמים מחול, תנועה שחיה ברגע ובו בזמן נעלמת והופכת לזיכרון, לתמונה דוממת וממוסגרת על קיר? תערוכת הצילומים של הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב, שנפתחה הערב (ג') במרכז סוזן דלל בתל אביב, גורמת לדימויים דוממים לרקוד.

לרקוד בדרך הזו. צילום של רקדניות להקת בת שבע(צילום: מיכאיל ברישניקוב)

גוף הרקדנים שצילם בעשר השנים האחרונות, הופך בזכות החשיפה האיטית למשיכות מכחול. "אני מתבונן בתנועה מנקודת מבט של צייר", הוא אומר. "זו זווית האור שנופל על הרקדנים, אלו חלקי הגוף המטשטשים, שנהפכים בחדר החושך לציור מופשט. זה רגע של קסם".

זו הפעם הרביעית שברישניקוב מבקר בישראל. לביקור הנוכחי קדמו מופע מחול אינטימי משותף עם הרקדנית אנה לגונה והצגת תיאטרון קאמרית בבימויו של הבמאי הרוסי דמיטרי קרימוב. הפעם הוא מגיע ארצה כצלם ופילנתרופ. צילומי המחול החתומים של ברישניקוב יימכרו עם נעילת התערוכה במוצאי שבת, 27 באוקטובר, למרבה במחיר - וההכנסות יוקדשו לטיפוח ועידוד היצירה הישראלית הצעירה במחול.

ברישניקוב. פותח את התערוכה בתל אביב(צילום: עופר עמרם)

"עצם המחשבה שהתמונות שלי יסייעו ליצירת מחול חדשה ויעודדו יוצרים צעירים מסבה לי אושר גדול", הוא אומר. "מאוד התרשמתי מהוויטאליות במחול הישראלי, מאותה 'חוצפה', במובן הטוב של המילה, שקשה לפספס בכוריאוגרפיה הישראלית. ויש כמובן הכוח המניע, להקת בת שבע של אוהד נהרין, וקבוצת הרקדנים יוצאת הדופן שנאספה סביבו. אי אפשר שלא להתפעל מכמות הכישרון שהוא מושך. מרתק לראות את הקבוצה הזו של רקדנים שהגיעו לישראל מכל העולם בזכותו".

הרומן שלו עם אמנות הצילום החל לפני כעשור. חבר, צלם, הפציר בו לקחת מצלמת Nikon קטנה לסיבובי ההופעות שלו. ברישניקוב התרצה. כשחזר הביתה מאחד המסעות עם 20 סלילי צילום בשחור לבן, הבין שמדובר בהתמכרות. "לא החזקתי מצלמה בידיים מאז שהייתי ילד. למעשה כשהייתי בן עשרה קיבלתי מצלמה במתנה אבל מעולם לא לקחתי את כל העניין הזה ברצינות. אבל פתאום משהו קרה. הרגע הזה שאתה לבד עם סרט הצילום בחדר החושך כמעט מתקרב לקסם".

צילום במועדון לילה ברפובליקה הדומיניקאנית(צילום: מיכאיל ברישניקוב)

הוא מצלם כדי להזכיר לעצמו רגעים, כדי להבין את משמעות הריקוד. דרך המצלמה הוא מנסה לפענח את קסם התנועה. "אני לא מגיע לרמה הטכנית של צלמים גדולים. גדי דגון, למשל, מצלם גם הוא תנועה באופן דומה ואין ספק שהוא הרבה יותר טוב ממני. אני פחות מנוסה, באמצע הדרך, אבל אני יודע שיש שם משהו. אלו הצילומים שלי והם מזכירים לי רגעים, אנשים, מקומות. הם מפתיעים אותי, מעוררים בי רגשות, גורמים לי להתאהב בריקוד מחדש".

צילום של תנועה הוא כמו משחק ילדים. "אני מנסה לחזות את התנועה הבאה ולתפוס אותה ברגע הנכון", הוא אומר. "ריקוד הוא חוויה חיה ומשתנה בכל רגע נתון. כדי לצלם ריקוד אתה חייב להיות קשוב, לשמור על קצב, להיות ערני על מנת לתפוס את התנועה ולא לתת לה לחמוק".

עם יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל(צילום: מרב יודילוביץ)

בשנים הראשונות ברישניקוב לא העלה על דעתו לצלם מחול. "צילמו אותי כל כך הרבה לאורך השנים, על הבמה ובחדר החזרות, וברוב המקרים שנאתי את התוצאה. תמיד חשבתי שצילום לא עושה צדק לאמנות המחול מפני שהוא מקפיא את הרגע, חונק את התנועה".

באחת הנסיעות לבית הקיץ שלו ברפובליקה הדומיניקנית, משהו השתנה. הוא יצא לרחוב עם מצלמה דיגיטלית פשוטה וצילם: ילדים רצים, צעירים רוקדים במועדון לילה, המולת הרחוב. "צילמתי שעות על גבי שעות את התנועה והעליתי את כל החומרים למחשב.

פתאום הרגשתי שזה אפשרי לצלם מחול מבלי לפגוע במהות שלו, מבלי להקפיא את התנועה".

בצילומים שלו הוא מחפש ערכים אסתטיים דקורטיביים, אבל גם ערכים תנועתיים שמתחברים למעשה הריקוד ולנקודת המבט של הכוריאוגרף על התנועה. "מרס קנינגהם, אפשר לי להיות זבוב על קיר חדר החזרות של הלהקה. במשך שנתיים ליוויתי אותם בחדר החזרות, במסע ההופעות ובפרמיירות. אחר כך בחרנו דימויים שפורסמו בספר 'Merce My Way'. זה היה תהליך מרתק. מרס אמר שדרך התמונות ,דרך הדינמיקה של התנועה שהשתקפה מהן, הוא פיענח מחדש את העבודה".

על אף השנים שחלפו מאז החל לצלם מחול, ברישניקוב עדיין תוהה מה סוד הקסם: "תמיד שאלתי את עצמי, למה בעצם אנשים אוהבים מחול? זו שאלה גדולה והיא לא בהכרח קשורה לטכניקה או ליופי אלא לרגע המופלא הזה שכל אמן חי בשבילו. יש בריקוד סוד. יש בריקוד את אותו ה-Je Ne Sais Quoi, שאי אפשר להסביר או להגדיר. את זה בדיוק אני מנסה לתפוס במצלמה".