שיסתדרו לבד או להתערב? פתרון מריבות ילדים
להתעלם מהצעקות ומהמכות בין הילד והחבר מהגן? בגילים האלה חסרים להם הכלים המתאימים לפתור קונפליקטים בדרכים שאינן אלימות, והתפקיד שלנו הוא לתווך ולהציג את האפשרויות. פסיכותרפיסטית לילדים מסבירה איך לצאת בשלום מהמצב
כל ילד חווה את הצורך להתמודד עם ילדים אחרים, שיש להם רצונות וצרכים השונים משלו. ילדים קטנים, בשלב שבו הם אינם מסוגלים להביע את עצמם היטב במילים, יפנו לרוב לתגובות פיזיות כשלא יצליחו להשיג את מבוקשם: לזרוק את עצמם על הרצפה, לפגוע בילד השני, לחטוף, לדחוף, לנשוך ועוד.
אפשר לצפות לכך כמעט כשמדובר בפעוט, אך מה קורה לילדים בגילאי הגן ואף בבית הספר? יותר ויותר ילדים ממשיכים להגיב בצורה פיזית גם כשיש להם שפה עשירה דיה כדי לבטא את עצמם ואת רצונותיהם, פשוט כיוון שלא רכשו מעולם כלים שונים להתמודדות.
מהטורים הקודמים של ליאת קרן :
- הרווח האידאלי בין אחים: כל היתרונות - והחסרונות
כפסיכותרפיסטית אני עובדת עם ילדים רבים סביב נושא התקשורת, ובמקביל מנחה את ההורים ופעמים רבות אף את צוותי החינוך העובדים עם הילד. ההנחיות פשוטות אך הכרחיות כדי להבטיח שינוי משמעותי בדרכי התקשורת של הילדים והפחתה באלימות הגואה שאנו עדים לה בימינו.
גם אתם יכולים להתחיל לטפל בנושא, גם כשהילדים כאמור עדיין צעירים מאוד - ולקחת חלק בשינוי החברתי.
שני ילדים רבים על צעצוע
הנה המקרה הקלאסי: נועה משחקת בבובה, משכיבה אותה לישון והולכת להביא לה אוכל. דנה רואה את הבובה בעריסה ומחליטה להוציא אותה לטיול בעגלה. נועה מיד מגיעה ומושכת את הבובה. מיד גוברות צעקות ה"זה שלי!" מכל פינה.
מה עושים? יש הטוענים שזה הזמן להתעלם, "שילמדו להסתדר". הבעיה בדרך הזו היא שעוד אין להם כלים להסתדר, ומה שהם יוכלו להסיק מניצחון בבכי, בצעקות או במשיכות הוא שהחזק שורד, וחזק = כוחני. אז מה לימדנו אותם?
יש שיקחו מהן את הבובה מאחר שהיא הפכה לבובת מריבה, והילדות יצטרכו ללכת לשחק במשהו אחר, רצוי בנפרד. במקרה הזה מנענו מהן מציאת פתרון. ייתכן שהן יתנחמו בעובדה ששתיהן הפסידו ולא רק אחת, אבל האם כך היינו רוצים שיתמודדו עם קונפליקטים בעתיד? בשיטת "אם לי לא יהיה אז גם לך לא"?
הפתרון האידיאלי הוא לגשת אל הבנות, לרדת לגובה שלהן ולתאר את הקונפליקט: "שתיכן רוצות לשחק בבובה. בואו נחשוב על פתרון", וכעת תציעו להן שניים-שלושה פתרונות אפשריים.
אפשרות אחת היא שדנה תיקח את הבובה לטיול בזמן שנועה מכינה לה אוכל, וכשתחזור נועה תאכיל אותה. אפשרות אחרת היא שדנה תמתין בסבלנות עד שנועה תסיים את המשחק, ובינתיים תמצא משהו אחר לעשות.
הילדות יבחרו באפשרות שעליה יסכימו וימשיכו במשחקן. בהמשך, כשכבר יבינו ויפנימו את הכלי של הצעת אפשרויות שונות, ניתן יהיה להנחות אותן להציע אפשרויות בעצמן. מהר מאוד תופתעו לגלות שהן לא זקוקות לכם ויכולות אכן להסתדר לבד.
דוגמה נוספת, גם היא קשורה בצעצוע נחשק, באה לידי ביטוי בצורה שונה: אורי משחק במכוניות. יונתן מסתכל, מחליט שהוא רוצה גם לשחק ומושך מכונית מידיו של אורי. אורי בתגובה אוחז בצעצוע בחוזקה וכעת שניהם מושכים וכועסים.
זה השלב שבו נדרשת התערבות, בחינה יחד של הנסיבות והצעת אפשרויות: "יונתן, אני רואה שאתה רוצה מאוד לשחק במכונית שאורי משחק בה. אולי אתם יכולים לשחק יחד? או שתיקח מכונית אחרת? או שתבקש ממנו לשחק במכונית הזו?"
מניסיוני, באופן מפתיע, כשילד יבקש את הצעצוע הוא גם יקבל אותו ב-90% מהמקרים, לעומת הניסיונות למשוך אותו מידיו של הילד השני. כשמישהו מושך מאיתנו דבר בכוח, אוטומטית נחזיק חזק יותר ולא נשחרר. לעומת זאת, כשמישהו ניגש אלינו ומבקש - לרוב נענה בחיוב.
ועדיין, חשוב ששני הילדים ידעו ש"לא" היא גם אפשרות, וצריך להציב לה אפשרות המשך: "אולי תבקש מאורי לתת לך את המכונית ותשחקו יחד, ואם הוא לא יסכים - תבחר מכונית אחרת לשחק בה או תמתין שיסיים ובינתיים תשחק במשהו אחר". אם זו הבחירה, יש לוודא שאורי אכן ייתן ליונתן את המכונית כשיסיים לשחק בה. כך הוא ילמד על חשיבות קיום הבטחה, ישמור על תקשורת עם יונתן ויקדם את החברות איתו, וגם יפנים את האחריות שלו בהשלמת המשימה.
מה שאהוב עליך תעשה לחברך?
אנחנו מלמדים את הילדים ש"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" וזה כמובן חשוב מאוד, אך מה לגבי ההפך? האם מה שאהוב עליך תעשה לחבריך? ואם כן, האם הם בהכרח יאהבו זאת באותה מידה?
בגן ילדים מסוים שבו ביקרתי, הילדים היו בחצר. שון ניגש ישר לארגז החול, התיישב במרכזו והחל לשחק בו. הוא מילא כלי בחול והעביר לכלי אחר. מעט מהחול נשפך על רגלו החשופה וזה מצא חן בעיניו. הוא מילא שוב את הכלי, והפעם הגביה אותו ושפך על הראש. לא היה מאושר ממנו!
בשלב זה נויה התיישבה בארגז החול, ולפני שהבינה מה קורה עף לעברה חול מהכלי של שון. נויה בכתה ורצה לגננת, שנזפה מיד בילד: "מה עשית? לך היה נעים אם היו שופכים עליך חול?". שון נראה מבולבל כשענה בשקט, "כן".
הגננת לא ציפתה לתשובה הזו, אבל זו הייתה האמת. לכן, חשוב ללמד את הילדים לבדוק אם הילד השני אוהב או שונא את מה שאתה אוהב או שונא, ולא להניח מראש שהוא ירגיש בדיוק כמוך.
למדו את הילד שגם אם התכוון לעשות טוב לחברו אך החבר נפגע, צריך לומר מיד "סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך". כך הוא לא נשאר חסר אונים ומבולבל מול הבכי של חברו, וגם החבר מבין שהדבר לא נבע מכוונה רעה ושהם עדיין חברים.
לא פחות חשוב - תקשורת לא מילולית
לעתים אפילו חיבוק, מחווה של חיבה הנחשבת נעימה, יכולה להרתיע מאוד ילדים הרגישים למגע. איך אפשר לדעת? פשוט שואלים. למדו את הילדים לשאול לפני מעשה: "אפשר לחבק אותך?", או במקרה של החול "נעים לי שהחול נשפך עליי. רוצה שאשפוך גם עליך?" ובכל מקרה לכבד את ה"לא", אם נאמר.
למדו את הילדים לקרוא גם סימנים לא מילוליים, שבעזרתם יוכלו להבין אם משהו נעים או לא לחברם. אם ילד נרתע לאחור, למשל, או מנסה להשתחרר מהר מהחיבוק - סימן שלא נעים לו. שימו דגש על שפת הגוף והבעות הפנים.
בסיטואציה עם החול, למשל, ניתן להסביר לשון: "נעים לך כשהחול נופל עליך, אבל תסתכל על הפנים של נויה. היא בוכה, לא נראה שזה נעים לה". חשוב גם לשאול את נויה: "זה היה לך נעים?" "לא". "אז תגידי לשון". ואז לעודד אותה לומר: "שון, לא היה נעים לי כשזרקת עליי חול".
הדבר חשוב כדי ששון ישמע זאת בבירור ממקור ראשון ויקשר בין שפת הגוף שלה לתחושותיה, וגם כדי לתת לנויה הזדמנות להביע את עצמה במילים, והיא תדע לדאוג לעצמה גם כשלא תהיו בסביבה.
גם במקרה של הילד שלא רוצה שיחבקו אותו, כדאי שילמד לומר "אני לא רוצה שתחבק אותי" או "אני לא אוהב חיבוקים!".
בשורה התחתונה, לא מספיק לומר לילד "אסור להרביץ!", אלא צריך לבחון למה הוא מרביץ, מה רצה להשיג, ולתת לו חלופה להשגת המטרה ללא פגיעה באחרים או בעצמו.
ככל שהתקשורת המילולית ושאינה מילולית בהירה להם יותר, כך יימנעו הרבה אי הבנות ותסכולים, והם יוכלו להשיג את מטרותיהם האישיות והחברתיות בדרכי נועם ושלום.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער . לעמוד הפייסבוק שלה לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
