מסע בעקבות השואה בתוך ישראל

תיכונים רבים בישראל יוצאים למסעות בפולין בעקבות השואה, אבל בתיכון שלנו, יאסא - התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות בירושלים השייך למרכז הישראלי למצוינות בחינוך, זה קצת שונה.

האמת היא שאני לא כל כך בטוח מהי הסיבה לכך שהמסעות שלנו מתקיימים בגבולותיה של ארצנו הקטנה – אם זה בגלל השיקולים הכלכליים, מתוך רצון לאפשר לכל השכבה לצאת ולא רק לאלה שידם משגת, האם זה בשל העומס האדיר שכל תלמיד בבית הספר צריך להתמודד איתו או כל סיבה אחרת, אבל זה לא משנה: זה המצב.

אני קורא למסע שלנו "מסע בפולין בארץ" (בתור מחאה קטנה על כך שלמרות רצוני לא אגיע לפולין עצמה), אך הכותרת אינה חשובה. אינני מתכוון להשוות את המסע שלנו עם מה שנקרא "מסעות לפולין",

אלא לדבר על מה שאנחנו עברנו ועל החוויות המשמעותיות שהיו לי באופן אישי במסע.

ביומו הראשון של המסע ביקרנו בבית טרזין, מקום המוקדש לזיכרון גטו טרזינשטט ושהוקם על ידי שורדי הגטו. גטו טרזין היה גטו בעל חיי תרבות עשירים: דייריו הגיעו ברובם ממערב אירופה, היכן שהיהודים השתלבו מאוד בתיאטראות, בבתי-האופרה, בתזמורות ובחיים הספרותיים והתרבותיים בכלל.

בגלל אופיו המיוחד של הגטו, לא שמענו בבית טרזין על מקרי מרד אלימים, אלא למדנו על מרד מסוג שונה לגמרי -  מרד רוחני, מרד שבו היהודים סירבו להשפיל מבט ולאבד תקווה והעדיפו להרים ראשם וליצור, להופיע, לכתוב ולהלחין.

בבית טרזין עברנו סדנה שנגעה בי באופן מיוחד: למדנו על ילד, איוון פולאק שמו, שלמרות המצב הקשה בגטו ערך ופירסם עיתון שנכתב על ידי ילדים ועבור ילדים - העיתון "קמרד" ("החבר"). איוון לא נכנע לנאצים וקיים חיים מלאי יצירה, שמחה ותקווה, עבורו ועבור שאר הילדים, אף על פי שסופו דמה לסופם של יהודים רבים אחרים בשואה.

תחרות פיתוח גוף ליהודים, מוצגת בבית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים איחוד.

הרגשתי צורך להזכיר את המקרה הזה כדי להראות עד כמה ניצחונה של הרוח יכול להיות חזק ומשמעותי. נראה לי שבעולם של היום, אם ניקח מילד בן 13 את הפלאפון שלו הוא יאבד את שפיותו כעבור כמה שעות. איוון נזרק למחנה בלי שום תעסוקה, כשהוא מקבל קצבת מזון פעוטה, ולמרות מה שצפוי מילד שכזה, הוא הקים עיתון ודירבן לבדו את חבריו לכתוב בו.

ביומו השלישי של המסע, לאחר יום במכון משואה ובסופו של יום בקיבוץ לוחמי הגטאות, במהלך שיחת סיכום יום נוספת שנראית לרובנו חסרת תועלת ומעיקה (אבל באמת חייבת להיות שם, כדי לפרוק קצת את כל מה שחווים במהלך יום כזה של התעסקות ארוכה ורצופה בנושא כל כך קשה ובלתי נתפס), חשבתי על משהו שמעסיק אותי כבר כמה ימים מאז, ואני מרגיש חובה להציג אותו גם כאן.

בשיחה ביקשו מאיתנו להציג תהייה או שאלה, או כל דבר אחר, שעולה בנו אחרי שלושה ימים של מסע. הרמתי את ידי ושאלתי "איך אתם חושבים שהיה נראה השיח על השואה אם תכניתו של היטלר להשמיד אותנו הייתה עובדת?" את נקודת המחשבה הזו אני רוצה להעביר הלאה: אני לא חושב שהרבה אנשים חשבו על כך, וגם כשדיברתי על זה עם חברים – לאף אחד מהם לא הייתה תשובה מספקת בפיו.

זכרו מה עמנו שלנו עבר

האנטישמיות והגזענות רחוקות מלהיעלם מהעולם (ביוון המפלגה הניאו-נאצית עלתה לכותרות ממש בחודשים האחרונים), אז איך נוכל להיות בטוחים שהאנושות היום, גם לולא היינו כאן, הייתה מבכה אותנו היהודים?

השער והעמוד האחורי של 'קמרד' - העיתון שהילד איוון פולק  יצר

ביום הרביעי למסע עבדנו מעל לשש שעות לתוך הלילה כדי לכתוב את הטקסט שיסכם את המסע שלנו בהגיענו להר הרצל ביום החמישי. לקחתי פסקה מטלטלת מהצוואה של היטלר שבה הוא מאשים את היהודים

בפרוץ המלחמה, מצטדק מכל אשמה ומבטיח שאנטישמיות חדשה תעלה מהריסותיהן של ערי גרמניה.

היטלר הצליח לייצר שנאה מוחלטת לעם היהודי, עד כדי יכולת שלא לראותו כחלק מהמין האנושי. מה שהיטלר השיג, אינו צריך להיות יעדו של אף אדם.

ברחבי העולם כיום, ולצערי גם ברחבי ישראל, קיימים אנשים ששנאתם יכולה להביא אותם לראייתו של עם מסוים כלא אנושי – וזאת רק על בסיס מוצאו של אותו עם ושנאה עיוורת ולא ברורה כלפיו.

אני קורא לכם להבין ולזכור ששנאה שכזו מובילה רק למקום אחד, ולכן במקום לרצות במפלתו של עם אחר, זכרו מה עמנו שלנו עבר, הרימו ראשיכם והתמקדו בהצלחתנו שלנו.

• הכותב הוא תלמיד כיתה י"ב ב"יאסא", התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות בי-ם, מיסודו של המרכז הישראלי למצוינות בחינוך.