קראת לי קין: סאראמאגו בנובלה תנ"כית

לסופרים גדולים יש בדרך כלל עשרות שנות יצירה, ומספר דו-ספרתי, ולפעמים תלת-ספרתי של יצירות. מתוך הקורפוס הזה, סביר להניח שיהיו פערי רמות. אי אפשר לצפות שכל יצירה תעמוד בסטנדרטים גבוהים של פואטיקה, תעוזה, אידיאות וכישרון. סאראמאגו ללא ספק היה אחד הסופרים המרתקים והייחודים של החצי השני של המאה ה-20, ותחילת המאה ה-21.

ביקורות ספרים נוספות בערוץ הספרים :

• "חזקים וחלשים ": הגיבורה היא היידיש
• "עין הנפש": בתוך המוח פנימה
• "המלחמה בסלמנדרות": משל למין האנושי
  

לא רק בזכות העובדה שזכה בפרס נובל, אלא בגלל שבאמת העמיד יצירות אינטלקטואליות מרשימות, מעוררות מחשבה ולעתים גם פלצות. דומה שתמיד ההיסטוריה התרבותית של העולם היתה פרושה כנר לרגליו, והוא עשה בה שפטים, מטעמים ומניפולציות. פעמים אחדות כרך את מעשה העלילה האלגורי והאידיאי עם הבוננות רגשית ייחודית על נפש האדם (במיוחד במקרה של "על העיוורון").

"קין". כפורסט גאמפ של העת העתיקה (עטיפת הספר)

בכל זאת, "קין", יצירתו האחרונה שרואה אור כעת בעברית, היא לטעמי לא מיצירותיו הגדולות, למרות שיש בה רגעים טובים. סאראמאגו החליט לספר את סיפורו של קין, החל מהרגע בו הוא נוטל את חייו של אחיו הבל, והופך להיות נע ונד ברחבי הארץ, ודרך יחסיו הרב-משמעיים עם אלוהים. אבל סאראמגו בחר ללכת בדרך אחרת. הוא החליט קודם כל להשתמש בסיפור התנ"כי כבסיס נרטיבי בלבד, ולא להסתמך עליו בצורה עיוורת, שזו החלטה ספרותית לגיטימית.

שברים של זמן

החלטה נוספת שלו היתה ליצור במציאות התנ"כית מעין שברים של זמן (בדומה, אולי, למה שקורה בסדרת המדע הבדיוני "פרינג' או בסדרות אחרות מבית מדרשו של ג'יי.ג'יי אברמס), מה שגורם לקין להתנתק מהווה ההיסטורי הסיפורי המוכר, ולבקר ולהשפיע גם על זירות תנכ"יות אחרות כמו עקידת יצחק, הפגזת סדום ועמורה בידי אלוהים, ובניית תיבת נוח כולל המבול וסידורם הבינרי של בעלי החיים בספינה. בעצם קין הופך למעין פורסט גאמפ של העת העתיקה.

יתרה מכך, כשהספינה עוגנת לבסוף אחרי המבול, מתוכה מופיע דווקא קין - ולא נוח ובני משפחתו, וכשאלוהים שואל היכן הם, עונה קין שהוא רצח את כולם, חוץ מנוח שהטביע את עצמו. סצנות כאלו ואחרות הופכות את הספר למעין פרודיה בעייתית, לאו דווקא במובן של חילול הקודש מנקודת מבט יהודית, אלא מפני שבעיני אין לכך הצדקה ספרותית. הרי יש מספיק בסיפור קין כדי לבחון כל אידיאה וכל קונפליקט עם התנהלותו של האלוהים, ולצאת עם אותה תובנה כמו "תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו".

לכן אולי לא היה צריך להפוך את קין לנוסע בזמן, ולהציבו בסיפורים מיתיים, שבלי שום קשר לשאלה האם אכן התרחשו או לא, עדיין מכילים בתוכם את כל אבות המזון של סיפור גדול, כובש, דרמטי ומאיר. אך סאראמגו, דווקא בצומת זו, מעלה סוגיה מעניינת בכל הנוגע לעימות הרעיוני בין קין לאלוהים.. בתנ"ך, כשאלוהים רצה למנוע מוות מסוים, כמו למשל בעקידת יצחק, הוא מנע אותו ללא כל סיבוכים, ואילו במקרה של הבל הוא בחר לא למנוע אותו. סאראמאגו מייצר ביניהם דיאלוג מעניין על בסיס המקרה הזה.

מ"קין" אל הוויכוח הספרותי

המסע הפנימי שקין עובר אצל סאראמאגו נותר מעט מעורפל. הוא מתחיל אותו בנקודה נפשית ורעיונית מובחנת, ומסיים אותו כנראה באותה נקודה. בעיה נוספת בספר היא חוש ההומור של הסופר. מדובר, כמובן בעניין של טעם, אבל ההומור העצמי והאירוניה שמגיחים ללא הרף מתוך נקודת המספר היודע, לא תמיד מקדמים את הסיפור.

אך למרות כל זאת, אחד מכישרונותיו המוכרים ונפלאים של הסופר הפורטוגלי כן

באים לידי ביטוי ב"קין", וזו יכולתו הטבעית להוליך סיפור מורכב. נכון, המטענים הדרמטיים הם חלק מהקוד הגנטי של סיפור קין, אבל עדיין נדרשת מלאכת אמן לא פשוטה כדי לקחת סיפור שרובו מוכר וידוע, ולהפוך אותו שוב למותח, דרמטי וגם כזה שלא מפסיק מפתיע, לטוב ולרע.

לפני זמן מה היה לי ויכוח ענייני עם איש ספרות, האם בבואנו לבקר יצירות של סופרים גדולים, עלינו לכאורה "לסלוח" להם על רגעיהם הפחות מוצלחים, ותמיד לשים את הרגעים האלה בפרספקטיבה וכחלקים משלם גדול, שהוא סך כל קורפוס יצירתם. זו כמובן שאלה שאין לה תשובה חד-משמעית. היא קשורה גם בהיבטים פסיכולוגיים, תרבותיים ומיתוגיים. לפעמים כגודל הציפייה, כך גם גודל האכזבה (וגודל הקלישאה). על כל פנים, טענתי היתה שיש לשפוט כל יצירה לגופה.

תמיד חשוב לרפרר אותה למה שצריך לרפרר, בל להפעיל עליה את אותם מנגנוני ביקורת וניתוח שהיינו מפעילים לגבי יצירת ביכורים של סופר אנונימי. ה"גדולים" אמנם הרוויחו לעצמם זכויות מגנות, אך מצד שני, הם גם נהנים מאותן זכויות בדיוק. 

"קין", מאת ז'וז'ה סאראמאגו. מפורטוגזית: מרים טבעון. הוצאת הספריה החדשה. 140 עמ'.