קיילי והתזמורת: מרבה שירים, מרבה תקלות
האלבום "Abbey Road Sessions", בו קיילי מינוג מבצעת כמה מלהיטיה עם תזמורת, הוא לא רע - אבל גם לא מצוין. אפשר היה להסתפק בביצועים המוצלחים יותר, אבל לפחות הקול שלה נשמע טוב מתמיד, והיא לא מתביישת להעמיד אותו במרכז
ביצועים תזמורתיים ללהיטי פופ - בין אם כאלה המושרים בגרסה מתוזמרת במקור, ובין אם מחודשים עבור עשרות כלי נגינה הרמוניים - אינם דבר חדש. פט שופ בויז, למשל, הם בין חובבי הז'אנר, וגם בישראל חטאו כוכבינו לא פעם בביצועים גדולים מהחיים - יהודית רביץ ושלומי שבן לדוגמה. בשנים האחרונות, עם זאת, פחתו הביצועים המתוזמרים, לא מעט בשל אילוצים כלכליים.
מי שבכל זאת הלכה על זה ובענק היא קיילי מינוג, שהוציאה השבוע את "The Abbey Road Sessions": אלבום הכולל 15 מלהיטיה הגדולים בכל הזמנים ושיר אחד חדש, אותם הקליטה באולפני אבי רוד המפורסמים בלונדון, בשילוב תזמורת מלאה. חלק משירי האלבום יצאו לאורך השנה האחרונה כסינגלים, אך רק כעת כאמור יוצא האלבום המלא.
קיילי מינוג - "On a Night Like This", מתוך האלבום החדש
הקלטת האלבום נעשתה במסגרת ולקראת סיום חגיגות 25 שנות הקריירה שלה, ואם נתחיל דווקא מהסוף, נאמר שבניגוד לכמה דרכים אחרות בהן בחרה לציין את פרק הזמן הזה בשנה האחרונה - זו דווקא מכובדת ומרשימה יחסית.
תשאלו כל מנצח או מעבד, והם יגידו לכם שאי אפשר בהכרח לעבד לתזמורת כל שיר שלא נכתב כך במקור - וגם כשכן הולכים על זה, רצוי לדעת מתי יש לפרק את הביצוע המקורי ולהרכיב ממנו משהו חדש ושונה, ומתי לתת דווקא לצלילים המקוריים להוביל את היצירה המתחדשת.
באלבום של מינוג, ההכרעה בין שני הפנים של היצירה טובה, אבל לא מצוינת. השירים שבו נבחרו מתוך עשרות הלהיטים שייצרה עד היום, וביניהם תמצאו גם כאלה ששמרו על אווירת היצירה כפי שנכתבה לפני העיבוד המחודש - וכן כאלה שקיבלו חיים חדשים בזכות הפקת אורקסטרה חדשה ומוטרפת. לכן, ממש תמוהה הבחירה לפתוח ב-"All The Lovers", הלהיט הגדול שלה שממש לא מביא לידי ביטוי את היכולות האלה, ונשמע כמו סתם עוד גרסה אקוסטית עם קולות רגע.
תצוגת תכלית מלאה לעבודת התזמור המוצלחת יותר שישנה כאן, תמצאו בשיר השני. מדובר ב-"On A Night Like This", שירה של מינוג מתוך "Light Years", אלבום חזרתה לתודעה שיצא ב-2000 והיה להצלחה מסחררת אחרי שנים של דשדוש בתעשייה. הפקת הגרסה המתוזמרת של השיר, בקצב של 3/4, מפוצצת ומרשימה, ובעיקר מביאה כמעט לראשונה - או לפחות אחרי הרבה מאוד שנים של היעדרות - את קולה של קיילי, המשתלב נפלא בנגינת התזמורת, אל קדמת הבמה.
מופע שנות ה-20
המשך האלבום מורכב מכמה ביצועים מעניינים שלא דופקים חשבון למקור. זה קורה ב-"Better The Devil You Know", "Come Into My World" וגם ב-"I Believe In You", שירי פופ-דאנס מקפיצים שזכו כאן לפרשנות שונה ומרגשת. ואם כבר פרשנות, מצטיין בעניין הוא "Slow", השיר הסקסי ביותר של קיילי מינוג בכל הזמנים, שאם חשבתם שלא יכול לעורר אתכם מינית עוד יותר ממה שעשה עד היום - חכו שתשמעו את הביצוע הזה כאן.
קיילי מינוג - "Finer Feelings"
פרק מוצלח אחר באלבום הוא זה שבו קיילי נשמעת כאילו לא נלקחה משנות ה-80 אלא משנות ה-20 של המאה הקודמת. עיבודים נכונים ומהוקצעים באווירת דיינרים אמריקנית שכזו, ניתנו ל-"Locomotion", כמתבקש, וגם ל"Love At First Sight".
קצת חריגים במקבץ המרענן הזה הם "Can’t Get U Out Of My Head" ו"I Should Be So Lucky", מהלהיטים הגדולים ביותר בקריירה של מינוג, שפשוט לא זכו לעיבודים ראויים וחבל שבכלל נכנסו לכאן. אבל האכזבה הגדולה היא "Confide In Me" - חיכיתי לשמוע איך התזמורת תבצע אותו, כשיר שמראש בוצע כחצי-קונצרטנטי - וגם הדואט
עם ניק קייב, "Where The Wild Roses Grow" מאלבום שירי המוות שלו. כאן השניים מבצעים אותו שוב ביחד, אבל ממש לא ברור לאיזו מטרה, או מה החידוש התזמורתי המסעיר.
טוב היתה עושה מינוג לו היתה מקצרת ומסתפקת בעשיריית להיטים שיעובדו מחדש, ולא הולכת על אלבום של יומרני של 16 שירים. אפשר היה פשוט להסיר את הביצועים החלשים ולהסתפק באריזה מתקתקה ומחודדת. חבל שלא עשתה כך, אך מזל שיש עדיין כמה ביצועים טובים שאפשר ליהנות מהם.
