המלכוד העזתי: איך עוצרים את הירי?
פתרון מדיני או צבאי ארוך טווח לדרום לא נראה באופק על רקע הרדיקליזציה האיסלאמית הפוקדת את האזור. אם נבקש "לתת לצה"ל לנצח", זה עלול להוביל למלחמה של ממש. מצרים לא תביא רגיעה, אז מה האופציות הצבאיות העומדות בפני צה"ל?
הממשלה וצה"ל, בבואם לפעול כדי להשיג רגיעה ארוכת טווח בדרום, חייבים להביא בחשבון את התהליך המהיר של רדיקליזציה איסלאמית העובר כעת על המדינות הערביות סביבנו. תהליך זה הוא המקור לסבבי ההסלמה ההולכים ונעשים תכופים בעת האחרונה, והוא גם הסיבה לכך שפתרון ארוך טווח למצב - מדיני או צבאי - אינו נראה באופק. גם מי שממליץ בלהט מערכת הבחירות "לתת לצה"ל לנצח" חייב לדעת כי כל פעולה בקנה מידה חריג בעזה או בסיני עלולה להביא להידרדרות למצב של סף-מלחמה או אפילו לסיטואציה מלחמתית בפועל. לכן מספר אופציות הפעולה הניצב, הן בפני הדרג המדיני והן בפני צה"ל, הוא מוגבל מאוד.
עוד חדשות ב-ynet:
עם זאת, בתחום המדיני יכולה ירושלים לפנות לקהיר - ישירות או (מומלץ) בתיווך אמריקני - בדרישה להפעיל השפעתה על חמאס בעזה כדי שירגיע את המצב. למצרים יש עניין ברור ברגיעה בזירת עזה-סיני. הסלמה ברצועה שתצא משליטה עלולה לסבך את משטר האחים המוסלמים במצרים בעימות צבאי ומדיני ישיר עם ישראל ובעימות מדיני עם וושינגטון. לכן למשטר במצרים יש עניין למנוע מצב שבו ייאלץ, בלחץ האידיאולוגיה והרחוב המצרי הסוער, להיחלץ לעזרת 'האחים' הפלסטינים.
למצרים יש גם מנופי השפעה על השחקנים באזור כדי להימנע מהסלמה; הם יכולים להפוך את חיי תושבי הרצועה לגיהנום. הצרה היא שמצרים אינה יכולה להבטיח שהרגיעה תימשך לאורך זמן. הסיבה לכך היא התחרות שהתפתחה בין ארגוני הטרור והקבוצות החמושות הפלסטיניות והבדואיות הפועלות בזירת עזה-סיני. חוסר המשילות המצרית בסיני הביא להתעצמות
של הקבוצות הסלפיות והג'יהאדיסטיות הפועלות בהשראת הג'יהאד העולמי (אל-קאעידה) גם בעזה וגם בסיני.
גורמים אלה הם מחוללי ההסלמות עם ישראל הן מפני שהם מחויבים, דתית ואידאולוגית, למאבק מזוין ג'יהאדיסטי נגדנו והן מפני שהם מקווים להצית מלחמה רבתי שתחליש את שני אויביהם הגדולים - ישראל ומצרים. הארגונים הפלסטיניים האחרים נאלצים שלא לפגר אחריהם למרות שאינם משתייכים לאיסלאם הרדיקלי ואפילו מתנגדים לו. כמו למשל, החזית העממית והפתח ברצועה. גם הם משגרים רקטות ומפגעים כדי שלא יאבדו יוקרה ואנשים לטובת האיסלאמיסטים.
חמאס, השולט ברצועה, מנסה לרסן את התחרות הזו ולמנוע ירי לשטח ישראל ופיגועים על הגדר. לא מפני שאיסמעיל הנייה הפך ציוני לפתע אלא מפני שחזקה עליו מצוות השלטון במצרים שלא לחמם את המצב ומפני שהוא חושש מפעולה צבאית ישראלית קרקעית גדולה שעלולה לשים קץ לשלטונו. לכן חמאס מנסה - אך לא כל כך מצליח - לבלום את הירי לשטח ישראל. פיגועים על הגדר הוא מתיר בתנאי שהיעד הוא כוחות צה"ל.
אבל חמאס אינו יכול לשבת מנגד באפס מעשה כאשר ישראל מבצעת סיכולים ממוקדים נגד ראשי הטרור הסלפים והג'יהאדיסטים. חמאס אפילו לא יכול להרשות לעצמו מצב שבו נפגעים עזתים מכלי טיס ישראלים בעת שהם מתכוננים לשגר רקטות לעבר שטח ישראל. כל פעולת יזומה או פעולת תגובה של צה"ל לתוך שטח הרצועה שבה נהרגים פלסטינים מציגה את חמאס כמי שאינו יכול למלא את חובתו להגן על האוכלוסייה הפלסטינית ואפילו אינו יכול לנקום.
הימנעות של חמאס מפעולה מציגה אותו כמי שאינו מסוגל לייצר מאזן הרתעה מול ישראל - כמו שמייצר חיזבאללה למשל. תדמית כזו מסכנת ממש את שלטון חמאס בשעה שהג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני נושף בעורפו ומאיים על שלטונו. לכן חמאס מעלים לפעמים עין מירי הסלפים לשטח ישראל ומהפיגועים על הגדר של החזית העממית, ולעיתים הוא אף מצטרף לירי יחד עם אנשי הארגון היריב הגדול - הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני.
איך ייראה "עופרת יצוקה" מוגבר?
המשמעות הנובעת ממצב עניינים זה היא שלא ניתן להגיע באמצעות המצרים לרגיעה. חבל שזה כך אבל צריך להכיר בעובדה שאפילו אם מוחמד מורסי יתאמץ מאוד יכולתו ויכולות החמאס לאכוף רגיעה על הסלפים והארגונים הסוררים האחרים היא מוגבלת.
יש מי שטוען שיש אופציה מדינית נוספת להגיע באמצעותה לרגיעה ארוכת טווח: להידבר עם חמאס ולהגיע להסכם רגיעה תמורת מתן חופש תנועה והטבות כלכליות לתושבי הרצועה. גם אופציה זו למרבה הצער אינה ישימה מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא שחמאס - גם אם יהיה הסכם שביתת נשק - אינו רוצה ואינו יכול לספק את הסחורה. הנהגתו המדינית של חמאס אינה מסוגלת, אידיאולוגית, לכפות על הארגונים הסוררים להפסיק כליל את המאבק המזוין בישראל, וגם אם בדרך נס ההנהגה המדינית תעבור מהפך תודעתי - הזרוע הצבאית של חמאס עלולה לסרב אם תקבל פקודה למנוע ירי לשטח ישראל או פיגועי גדר. לכן מה שנותר לישראל לעשות הוא לבצע את הפעילות הצבאית.
לרשות צה"ל עומדות ארבע אופציות צבאיות עיקריות:
1. המשך דפוס הפעילות הנוכחית, הווי אומר תקיפה מסכלת מהאוויר או מהקרקע של כל ניסיון לשגר לשטח ישראל או לפגע על הגדר. אבל אין יכולת למנוע כליל שיגורים או פיגועים בדפוס פעולה זה. אפשר עדיין לצמצם את הפעילות הטרוריסטית אם צה"ל יגדיל מאוד את מינון אמצעי הגילוי שהוא מקצה לטובת הפעילות המסכלת ברצועה. למשל צי גדול יותר משמעותית של כטב"מים (כלי טייס בלתי מאוישים) שיימצא בכל רגע נתון בשמי הרצועה. אבל גם מעשה כזה ישיג תוצאות מוגבלות שלא יצדיקו את העלות.
2. מהלך של "גירוי ותגובה" שתמציתו: אחרי תגבור המאמץ והאמצעים שצה"ל מקצה כדי לגלות ולסכל ירי ופיגועים תתבצע תקיפה מאסיבית ורצופה, באש מהאוויר, מהקרקע ומהים, של מטרות תשתית צבאיות של כל הארגונים ושל מנהרות ההברחה. מהלך כזה יגרה את הארגונים הסוררים כמו גם את חמאס והג'יהאד הפלסטיני להסלים את הירי לעבר ישראל אבל זו תהיה גם הזדמנות להנחיל אבידות כבדות לחוליות השיגור עד שיבקשו מהמצרים להשיג עבורם הפסקת אש. זה קרה לא אחת בסבבי הסלמה בעבר וזה יעיל כדי להשיג הרתעה לטווח של חצי שנה לפחות. השאלה היא אם זה שווה את הסבל שייגרם לתושבי הדרום.
3. מתקפת "סיכולים ממוקדים" (חיסולים) של בכירי טרור מכל הארגונים ברצועה. דפוס פעולה זה הוכיח יעילותו ב-2004-5 כשהשיג הרתעה ושקט לתקופה ארוכה למדי. הפעלתו כרוכה בקשיים אחדים, בהם השגת מודיעין ברמה ובכמות שיאפשרו לבצע מסה קריטית של סיכולים ממוקדים בזמן קצר יחסית ובמינימום של נפגעים מקרב האוכלוסייה הלא לוחמת. רק כך אפשר יהיה להשיג אפקט מרתיע עוצמתי בלי לספוג נזק מדיני משמעותי.
אבל זה לא מספיק. צריך גם להביא בחשבון את התעצמות חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני ברקטות מסוגים שונים ובמרגמות. המלאים שלהם הוכפלו ושולשו מאז 2005. מכאן שהתגובה העזתית על מתקפת "סיכולים ממוקדים" עלולה להיות ממושכת והרסנית - לא רק בעוטף עזה אלא גם במרכז ישראל. לכן לפני שפותחים במתקפת חיסולים יעילה צריך להכין היטב את התושבים בעורף, להכין את הקרקע בזירה המדינית הבינלאומית, להציב את מלוא המערך הקיים של "כיפת ברזל" במקומות הקריטיים ולהכין את צה"ל לאפשרות של הסלמה רבתי.
4. מבצע קרקעי משולב בפעילות אווירית וימית אינטנסיבית - דגם משופר של מבצע "עופרת יצוקה" והרבה יותר ממוקד במהלכיו וביעדיו. למשל מבצע שינוהל באופן שיאיים במפורש על המשך שליטת חמאס ברצועה. אין ספק שמערכה כזו, אם תנוהל נכון, תחזיר לצה"ל את ההרתעה שאבדה לו כלפי כל הארגונים הפועלים מהרצועה. צה"ל תרגל פעולה כזו והוא מוכן לבצעה. אבל קיימת סכנה מוחשית מאוד והיא שמהלך כזה יגרור את מצרים, טורקיה ואולי אף חיזבאללה להתערב לפחות הצהרתית; הוא גם עלול לבודד את ישראל בזירה המדינית הבינלאומית. לכן לפני שצה"ל יוצא למבצע כזה צריך הדרג המדיני בירושלים לבצע פעולת הכנה מדוקדקת במידה שווה של הפן הצבאי והפן המדיני.
בין הצעדים שישראל יכולה וצריכה לנקוט ישנו גם המיגון של האזור שבעומק שבין 4.5 לשבעה קילומטרים מגדר המערכת
המקיפה את הרצועה. הבעיה היא שמיגון כזה - גם אם יתחילו בו הלילה - יימשך לפחות חצי שנה, וגם כאשר יסתיים הפרויקט הוא לא יפתור את הבעיה העיקרית. הבעיה היא יכולתם של תושבי האזור לנהל חיים נורמליים בלי שבתודעתם יתקבע החשש שמא תנחת עליהם רקטה או פצצת מרגמה בדיוק ברגע שיהיו מחוץ למרחב המוגן או בדרכם אליו.
כל אחת מהאופציות שנזכרו לעיל כרוכה בסיכונים ובהסלמה של הירי מהרצועה לעבר שטח ישראל. לכן, האופציה שתיבחר צריכה להימדד בתועלת המיידית שלה להרגעת המצב, במידת הסיכון הקיימת להידרדרות אזורית כתוצאה ממנה וביכולתה להביא רגיעה בטווח הארוך.
לפנייה לכתב/ת 
