כמעט כמעט מפורסמים

יום שלישי, פאב הברנדייס, עין השופט. הקהל שעומד בחוץ לא מפסיק למחוא כפיים. השעה קצת אחרי חצות, וליד הוואן עומדים ארבעת חברי להקת "כל החתיכים אצלי" ומתלבטים מה לעשות. הם באמת באמת סחוטים; זאת הייתה ההופעה הרביעית שלהם היום והשמינית ב-48 השעות האחרונות. הם מתים לישון, השיער נדבק למצח והבגדים שקופים מרוב זיעה.

איה הסולנית מפחדת שייגמר לה הקול אם היא תמשיך לשיר. עוד שלושה ימים כאלה לפניהם, ואחריהם הופעת סיום גדולה בבארבי בסוף השבוע, אז הדבר האחראי לעשות יהיה לומר תודה רבה, להיכנס לוואן וללכת לישון עד ההופעה מחר בבוקר בקיבוץ השכן. אבל החתיכים לא עוסקים באחריות. הם עוסקים ברוקנרול.

"טוב, אולי דירת חדר לא הייתה רעיון כזה ענק" (צילום: מיכאל טופיול)

כשהם חוזרים לבמה מתנצלת איה שהיא לא יכולה לשיר ואז מנגנת דווקא את "אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך" הרועש, צורחת אותו חזק יותר משאי פעם שמעתי אותה צורחת אותו. הרגע הזה, שבו להקה שלמה עוד שנייה נופלת אבל המוזיקה דוחפת אותה יותר ממה שחכם או בריא לעשות, הוא תמצית כל קלישאת הרוקנרול הזאת שנקראת "להתאבד על הבמה". כשזה קורה באמת, זה הדבר המטומטם הכי חכם שאפשר לעשות.

עוד דבר שלא בריא או חכם לעשות כשאתה חבר בלהקת רוק ישראלית הוא לצאת בוואן גדול למסע של חמישה ימים ומאות קילומטרים, מקריית שמונה עד אילת, עם ממוצע של 3.25 הופעות ליום. אבל זה בדיוק מה שכל החתיכים החליטו לעשות, במסלול שיש בו יותר מדמיון מקרי ל"מסע הבחירות של מאיר אריאל" ב-1987.

בקיבוץ משמרות הם הופיעו עם יואב קוטנר ועם חברי "תמוז" המיתולוגית יהודה עדר ואיתן גידרון מול משפחות נרגשות וכמות מפתיעה של ילדים. הם שרו שם את "נשל הנחש", ואחר כך חטפו צעקות בטלפון מתרצה אריאל (הם שכחו להזמין אותה). ממשמרות נסעו צפונה לעין השופט, שם אני תופס אותם ומתוודע מקרוב לאיה זהבי-פייגלין (גיטרה ושירה), לגלעד "גילי" מאיר (גיטרה), לנמרוד "נימי" לביד (בס) ולהוד "פודי" שריד (תופים). ואם שאלתם את עצמכם למה רק לבנים יש כינויים, זה כנראה בגלל שהבחורה המציאה אותם. בדיוק כמו את שם הלהקה.

בימים הבאים מצפים לנו קילומטרים מפרכים של סחיבת ציוד, פריקת ציוד, נסיעות ארוכות, סאונד-צ'קים, הופעות מול קהל אוהד ומול קהל עוין, מול שוטרים ומול תלמידים ומול חבר'ה שצועקים "נגנו מזרחית!", קיפול ציוד, גלגול כבלים, שינה על הרצפה, שיחות בלי סוף על סיגריה מחוץ למועדון, ותקווה שיש איזו תכלית לקייטנת הרוקנרול הזאת מעבר לריגוש שביציאה למסע שאי אפשר לדעת איך נחזור ממנו.

יופי, מי היה אמור להביא סקס וסמים?

בארצות הברית ובאירופה זה כמעט עניין שבשגרה ללהקות קטנות כגדולות. אוספים את כל חברי הלהקה והצוות (לפעמים מדובר באותם אנשים בדיוק), מעמיסים את כל הגיטרות והמגברים ויוצאים לחרוש את הכבישים כדי להילחם מדי ערב בקהל חדש, לכבוש עוד שטח. זה לא קטע; זה פשוט מה שצריך לעשות כדי לצבור קהל. אם זאת להקה מבוססת, מסע כזה הוא הדרך היחידה לשמור על קשר רציף עם מעריצים שמפוזרים בשטחים הכל כך גדולים של יבשת אמריקה.

ישראל, אולי שמתם לב, היא לא אמריקה. עצם המושג "מסע הופעות" הוא בדיחה עצובה פה, כי בקרוב למאה אחוז מהמקרים מדובר מקסימום במסע הופעה. לא משנה כמה רחוק האולם - וכמה רחוק הוא כבר יכול להיות במדינה שסוגרים מצפון לדרום בשעת טיסה - בסוף הלילה חוזרים לישון בבית. סיבוב הופעות ארוך ביישובים קטנים וגדולים, בקיבוצים ובערים, עם כל הדלק שזולל ואן מלא באנשים ובציוד, זה פשוט לא עניין כלכלי. באמנות אין ממש כסף, ובמוזיקת שוליים יש עוד פחות. אפילו הוואן פה רק בזכות החסות של בירה מכבי.

(צילום: פאבל בולו)

אז למה לכל החתיכים לצאת למסע ההתאבדות הכלכלי הזה? טוב, ברור שזאת פצצת יחסי ציבור. הנה להקה שעושה משהו שאף אחד אחר לא עושה, שהולכת בדרכן של אגדות הרוקנרול. בתקשורת זה נשמע מדהים. בתוך הוואן פחות. אין פה שום סקס, יש כמות מאכזבת של סמים ויותר דקסמול מרוקנרול. ציפיתי לפחות לכמה שורות קוק, לוויכוחים על המוזיקה ולבחורות בגופיות שיתחילו עם החתיכים, כי בסך הכל הם באמת די חתיכים. אולי איזו הרפתקה סוערת שתוביל האישיות המוחצנת וההרפתקנית של איה. אתם יודעים מה, לפחות איזה פירוק זמני על רקע חילוקי דעות יצירתיים. אבל אין חיי רוקנרול בארץ. זה רק חלום.

טוב, לא לגמרי. בסוף אחת מהופעות הבוקר מתקרבות לנימי כמה נערות בנות 14 מבוישות ושואלות, ברצינות גמורה, אם אפשר לגעת בגיטרה. "בטח!", הוא עונה כמו אבא שמרשה לילד שלו להחזיק לרגע את ההגה, ומחייך מאחורי משקפי השמש כשהן אשכרה יורדות על הברכיים ונוגעות, כל אחת באצבע אחת, בגיטרה שנחה בתוך התיק. לרגע אחד הן נוגעות בחלום הרוקנרול שמוכרים להן מאז שנולדו. נימי אומר שעכשיו הן חייבות להקים איתו להקה ("את תשירי, את גיטרה ואת תופים"), ופונה לסחוב את הגיטרה ואת המגבר לוואן.

מאוחר יותר, בקצה השני של הארץ, אני שואל את הוד המתופף אם יש להם גרופיות. הוד, שנראה כמו בחור שלא יודע לשקר, מספר שדווקא בלהקה הקודמת שלו היו לא מעט גרופיות משוגעות באמת, וסיפורים שהוא מעדיף לא להיכנס אליהם. עכשיו יש רק בנות 14 שבאות להצטלם איתם אחרי ההופעה, הוא אומר, אבל זה לא באמת נחשב. הן תמיד מבקשות ממנו מקלות תופים למזכרת, והוא תמיד חושב "אין מצב, זה עלה לי איזה 60 שקל".

בסוף השבוע, אחרי ההופעה בבארבי, נכנסות לחדר האמנים שלוש נערות נרגשות בטירוף ("היה כל כך מדהים!"). הוד נותן להן את המקלות.

כל התלמידים אצלי

כמה מאות תלמידי חטיבה יושבים במגרש הכדורסל של תיכון מגידו ליד עין השופט. הם מבסוטים חלאס שביטלו להם שיעור פיזיקה. מגידו הוא תיכון של קיבוצים, וככה הוא גם נראה: עשרות מבנים קטנטנים מפוזרים בקמפוס רחב ידיים, מלא בדשא ובעצי אורן שמציעים מחסה ומסתור בין השבילים. גן עדן של מחששות. זה המקום שבו נמרוד והוד, שמנגנים ביחד מכיתה ב', הכירו את לד זפלין ואת קינג קרימזון והקימו להקה אחרי להקה. אחר כך הגיעו לבית הספר רימון והקימו את החתיכים, עם השם שאיה המציאה עוד לפני שפגשה אותם. עכשיו ניגשת כל כמה דקות מורה אחרת ונותנת חיבוק מן העבר. רוקנרול.

(צילום: יוגב עמרני)

המורה המיתולוגי למוזיקה, איש מבוגר בשם שמוליק עם גב זקוף באופן מדאיג, מציג בהתרגשות את הלהקה. ילדי התיכון צוהלים. הם אפילו הכינו שלט: "כל החתיכים אצלי - ברוכים השבים הביתה". יותר מכל הם מקווים שיצליחו להאריך את ההפסקה הגדולה. הלהקה נותנת בראש עם רצף שירים מהאלבום החדש, ורוב הילדים מוחאים כפיים בישיבה. רק מורה צעיר אחד להיסטוריה קופץ כאילו הוא בהופעה של הנדריקס.

התלמידים ממש צעירים, כיתות ז' עד י', ולא באמת מכירים את רוב השירים. כשאיה מתחילה לשיר "70 איש עומדים בתור ללקק לך בכוס", חלק מהתלמידים נקרעים מצחוק והחבר'ה שכרגע התחילו כיתה ז' מביטים סביבם בבלבול. המורות נראות מודאגות. "היינו חייבים לשיר שיר אחד מלוכלך", תסביר אחר כך איה למורה שמוליק בחיוך של "אופס, עשיתי את זה שוב". "זה בסדר", יענה שמוליק, " ככה זה בסגנונות הרוק".

מאחורה, לאורך הקיר הרחוק, אני קולט שורה של בנות. הן המקובלות, היפות, אלה שמכניסות את החולצה האחידה למכנסונים קצרים וגבוהים ועומדות תמיד בנפרד מכל השאר. הן לא רוקדות, אבל יודעות את כל המילים בעל פה. כשאיה פוקדת לקום ולהתקרב לבמה - אין באמת במה, הם פשוט מנגנים על המגרש - הן מזנקות לשורה הראשונה. הלהקה מפתיעה בביצוע מעולה ל-Smells Like Teen Spirit ואני חושב שהנה, ברגע זה ממש עובר השרביט לדור חדש. הילד שעמד כל ההופעה מאחורה, בצווארון גזור ובפרצוף של מורד מנודה, עובר לקפוץ כמו משוגע בשורה הראשונה. הוא צורח את השיר כאילו זה מה שהיה חסר לו כל הזמן, כאילו מצא סוף סוף את השפה שלו, גם אם הוא עדיין לא ממש שולט בה.

הבנות המקובלות שולטות היטב בשפה הזאת. חן, שמתעד את המסע בווידאו, שואל אותן אחרי ההופעה מה חשבו על "ילדה קטנה ומכוערת". זה שיר שבו אימא נותנת לילדה שלה את האמת בפרצוף במקום לעטוף אותה באינספור שקרים מתוקים שמגינים עליה מהעולם האמיתי. הילדות האלה, שנראות כמו הדבר הכי מוגן בעולם בחיי הקיבוץ התמימים והבועתיים, חולות על השיר הזה כי הוא מציע להן אלטרנטיבה. הן בדיוק בגיל של להרגיש בוגרות יותר ממה שכולם חושבים שהן, והן מזהות את מכבסת המילים, את השקרים הלבנים, את ההגנות שכופים עליהן. הן רוצות שיפסיקו לשקר להן.

תיכנסי כבר לאוטו ונברח

החתיכים יצאו למסע הזה בעקבות מאיר אריאל, אבל הם לא נשמעים כמוהו בכלל. בניגוד ללהיט הרדיו האיטי שלהם "כל הסיבות", שבזכותו מכירים אותם רוב האנשים שמכירים אותם, זאת להקת רוק שעושה הרבה הרבה רעש. הרכב קלאסי של שתי-גיטרות-באס-תופים, וזמרת שצועקת חזק כמו שהיא כותבת. כשהם התחילו לצוץ לפני כמה שנים בפסטיבלים ובהופעות, מיהרתי לפסול אותם כלהקה של פרובוקציות שלא מחדשת כלום. עם שורות כמו "אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך" או "מה זה גבר שלא מזיין, מה זו בחורה שלא מתפשטת" על גבי פאנק-רוק די תבניתי, לא הייתי היחיד שפסל.

עם הזמן, ובמיוחד כשחזרתי לשני האלבומים לפני שהצטרפתי למסע, התחלתי להבין כמה טעיתי. כלומר צדקתי - אלה באמת פרובוקציות וזה באמת פאנק-רוק די שמרני גם כשהוא מנוגן היטב. אבל מאחורי הרושם הראשוני מסתתרים שני דברים נדירים אצל להקות רוק ישראליות. קודם כל ההרמוניות: בניגוד להרבה להקות שמתבססות על פאנק, החבר'ה של כל החתיכים יודעים לכתוב הרמוניה כמו שצריך, וזה עושה את רוב הלחנים שלהם לקליטים ולסוחפים להפליא. זה מוסיף לאנרגיית הפאנק הבסיסית עומק רגשי שאתה לא מצפה למצוא בה. הם קיבלו בשמחה את ההגדרה שהצעתי להם: "פאנק הרמוני".

הדבר הנדיר השני הוא מין תכונה חמקמקה שאין לי ברירה אלא לכנות בשם הנאלח "אינטליגנציה רגשית" ("שלא עוזרת לי בשיט", כפי שחרזה איה באלבום הראשון). כשמקשיבים כמו שצריך למילים שכותבת זהבי-פייגלין, מגלים ש"אני רוצה לשכב עם החברה החדשה שלך" הוא אחד משירי הלב השבור הכי כנים ומכאיבים שתשמעו, כולו נקמה נואשת ועצובה. גם 70 איש שעומדים בתור ללקק לה בכוס רק מדגישים ש"פתאום נהיה כל כך בולט שהוא לא בא". הלהיט "כל הסיבות" הוא חשבון נפש רציני וכבד עם הרמוניה מנצחת בפזמון.

בסוף ההופעה במגידו ניגש אלי רנן - הוא ובת זוגו אורלי מנהלים את הלהקה ואת כל הטירוף הזה - ואומר שיש בעיה. מתברר שכתב המקומון הירושלמי שישן עם הלהקה והצוות, ובעצם סיפק רכב נוסף למסע, לקח את הדברים שלו בשלוש בבוקר וברח. משהו פקע בו פתאום. מילא הכתבה במקומון, אומר רנן, אבל עכשיו לשניים מאיתנו אין איך להמשיך את המסע. עוד שעה צריך להופיע בחדרה, ואם לא נצליח להתארגן על אוטו, דיס איז גודביי.

אני מניח שזה הזמן לפגישת חירום של הלהקה, אבל איה רק מגלגלת סיגריה בנחת. גלעד והוד נעלמים לסיבוב נוסטלגיה עם המורה למוזיקה, ואורלי שוכבת בעיניים עצומות, חצי חולה, במושב ליד הנהג. ככה אנחנו מעבירים חצי שעה של שיחה בטלה עד שמתברר ש"נימי, האידיוט הזה, שכח שההורים שלו בחו"ל והאוטו שלהם סתם עומד בתל אביב". תוך רגע תופסת חלק מהפמליה אוטובוס לתל אביב, והשאר מצטופפים בוואן ודוהרים לחדרה. כל הדרך נהגים מסובבים את הראש אחרי הוואן יוצא הדופן שעטוף כולו במיתוג של כל החתיכים אצלי.

שיר גאולה קוסמי עליז

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בלי מטרה, רק כדי לעשות משהו? כי אני לא בטוח שהחתיכים ידעו מה הם רוצים להוציא מסיבוב ההופעות האינטנסיבי והחריג הזה. יש לו הרבה הישגי לוואי - יחסי ציבור, חשיפה לקהלים חדשים, וגם הכיף שבנסיעה בכל הארץ במשך חמישה ימים - אבל אין מטרה מרכזית כמו לצבור קהל חדש בפלורידה או למכור עוד אלף עותקים מהאלבום החדש (ואיך תמכור אם אחרי כל הופעה פותח רנן דוכן דיסקים בדיוק כשכולם נוטשים אותו והולכים לשתות בירה).

וכשלא צריך להשיג שום דבר, הנסיעות הארוכות הן פאוזות משונות, רגועות וריקות מאוד. ציפיתי שיהיו דיונים על סדר השירים, התלבטות על קאברים, חזרות ספונטניות על הגיטרה, אולי איזה ויכוח. אבל בשביל ויכוח צריך שתוכניות יתנגשו, ולאף אחד אין כרגע תוכניות חוץ מלהגיע בזמן ולנגן. אז רוב הזמן בוהים בנוף, שביום רביעי מתחלף לאיטו מהמארג הצפוף של יישובי השרון לשטחי החקלאות האינסופיים של השפלה ושל הנגב. אנחנו מנסים לחבר אייפוד לרדיו של האוטו ללא הצלחה, ובסוף פשוט סורקים את הסקאלה עד שנופלים על Redemption Song. הקול והגיטרה האקוסטית של בוב מארלי ממלאים את חלל הוואן, וכולם שותקים ביחד ובוהים בשדות הארוכים של צפון הנגב עם האור הכתום ועם הצללים המתארכים של שש בערב.

המזגן מתחיל לטפטף ישר על התיק שלי. "ברוך הבא לוואן של כל החתיכים אצלי", מברכים אותי המקומיים בחיוך לאה. הם כבר נרטבו פה פעם. "רנן, תגביר", מבקשת איה כשבגלגלצ מתחיל שיר של לאנה דל ריי. הפופ המלנכולי של דל ריי רחוק מאוד מהמוזיקה של החתיכים, אבל תוך שנייה איה כבר לא איתנו. היא עמוק בתוך השיר, שרה בקול רם ובעיניים עצומות, בלי מבוכה, תו לתו עם דל ריי, אל תוך השיר הבא, "צילו של יום קיץ".

האוטו השני, ובתוכו הצלם, נוסע לצידנו. איה פותחת את החלון ושרה לעברו בצרחות דרך הרעש המחריש של הרוח. אני לא יכול שלא לחשוב על סצנה מ"כמעט מפורסמים" של קמרון קרואו: כל חברי הלהקה, הצוות והגרופיות מתחילים לשיר ביחד את Tiny Dancer של אלטון ג'ון, והיחיד שלא שר הוא הנער, כוכב הסרט, שאומר לקייט הדסון: "אני צריך לחזור הביתה". "אתה כבר בבית", היא עונה. בוואן שלנו, הוד מתעורר במושב האחורי וצועק "די כבר! ישנים פה!", ואיה משתתקת וסוגרת את החלון. נו, זה הכי קרוב שהגענו להתנגשות אגו.

אימא שלי מתקשרת בדיוק כשאנחנו עוצרים בתחנת דלק ושואלת איפה אני. "אין לי מושג", אני עונה. איבדתי מעקב אחרי המסלול, אחרי המקום שלי. אני מרחף אי שם בתוך מערבולת של כבישים ונופים. אולי זה פשר השלווה הגדולה שנחתה עלי בתוך הוואן במהלך הנסיעה. כשאין לך שום מסלול ושום יעד, אתה אסטרונאוט שמרחף בלי כוח כבידה. אתה פשוט, תסלחו לי על המילה, זורם.

הדרך מזככת אותך. משהו בתזוזה הבלתי פוסקת סביבך, כשאתה עצמך מרגיש יציב וממוקד, משנה לחלוטין את החוויה. אני רואה את זה בפנים של החתיכים כשהקילומטרים נרמסים תחת גלגליהם. במקום להיות מתוחים יותר הם רגועים יותר, משלימים עם התנועה הקבועה. בינתיים, בתחנת הדלק, רנן צועק לגילי שיבוא מהר לוואן כי "כל הסיבות" בדיוק מתנגן בגלגלצ. השיר רץ שם כבר כמה שבועות, וגילי הוא היחיד בלהקה שעוד לא שמע את זה. את הצליל המתוק של להקה עצמאית שמנצחת את הרדיו.

כל האנשים הנחמדים

הגילוי הכי משמח במסע הוא שאיה, נימי, הוד וגלעד הם אנשים מאוד נעימים. כמעט נעימים מכדי להיות מוזיקאים. רוב הזמן הם מתנהגים בצניעות, ולא מהסוג המזויף שמאפיין רוקרים תאבי מחמאות. אני מופתע בכל פעם שאני פוגש אדם נעים וצנוע, תכונות שנדמה כי הולכות ונעלמות מהנוף הישראלי, ואני מופתע במיוחד כשמדובר בלהקת פאנק־רוק. מה גם שהחתיכים עושים פאנק-רוק אמיתי: שירים רועשים, נוטפי זיעה וסקס, בלי צנזורה ובלי קישוטים.

ההיסטוריה של הרוק לימדה אותנו שמאחורי הגיטרה עומד בדרך כלל אדם יהיר ואימפולסיבי, אבל אני לא נתקל בשום אגרסיות, באגו־טריפ או בקפריזות. במקום זה אני מוצא דיון ארוך, רהוט ומעמיק על "כמעיין המתגבר" של איין ראנד שהוד קורא בדרך. זה ויכוח מנומס על קונפורמיזם ועל נון-קונפורמיזם, על אינדיבידואליזם ועל עדריות.

אנחנו מדברים על ריאליטי מול הביטלס, על אדם יצירתי מול אדם שרק משחזר דברים, ואני חושב שמתחת לפני השטח אנחנו מדברים על כל החתיכים. איה הופיעה בעונה השביעית של ממלכת הקונפורמיזם "כוכב נולד", ועשתה שם גלים רק כדי לחזור ולכתוב שירים בלהקת רוק שחורשת את הארץ. ואני די בטוח שבראש של מאזיני החתיכים, ובוודאי בראשים של החתיכים עצמם, מציקה אותה השאלה: האם השירים האלה מקוריים באמת או שהם סך השפעות מוזיקליות. האם זאת הליכה עם הזרם או נגדו. אולי כמו מיתוס הלהקה בדרכים גם מיתוס הנון־קונפורמיזם הוא משהו ששייך לאוטופיית רוקנרול שאי אפשר להגשים.

בבאר שבע אנחנו עוצרים ב"החלוץ 33", כפר סטודנטים ואמנים מגניב לגמרי בעיר העתיקה. אחר כך ממשיכים לאילת, התחנה האחרונה במסע אבל רק ההופעה הלפני אחרונה בסיבוב. כעבור פחות מ-24 שעות מתרסקים כולם על הספות בחדר האמנים של הבארבי בתל אביב. גראנד פינאלה, אפס אנרגיה. רנן נכנס ומכריז שעולים עוד 20 דקות.

באולם נאספים מעריצים, לא המון. על החולצות אני מזהה כתובות של הסמית'ס, דד קנדיז, מטאליקה והמון כל החתיכים אצלי. נתח משמעותי מהקהל הוא תיכוניסטיות, גם אחת עם משקפיים במסגרת שחורה ועם גשר בשיניים, קלישאה מסרט אמריקאי. היא עומדת בשורה הראשונה, ידיים על הבמה הריקה, מתרגשת.

בחדר האמנים מודד גילי גופייה צהובה של "כמעט מפורסמים", ואני לא יכול שלא לחייך. שני מעריצים קבועים של הלהקה מתיישבים על אחת הספות ומשוחחים בקול רם מדי על תדרי שידור של מטוסים. הם מרגישים יותר מדי בבית, וכל חברי הלהקה שותקים באי-נוחות ונאלצים להקשיב להם במקום להתכונן להופעה. רנן נכנס ומכריז "עשר דקות". כולם שואלים אותו כמה קהל יש בחוץ, והוא מודיע, חצי צוחק וחצי גוער, שהכל מצוין ושלא ידאגו. הוד נראה מתוח, מתופף עם המקלות שלו על הספה כדי לחמם את הידיים. דורון, איש הסאונד הנצחי של הבארבי, נכנס וצועק: "כולם לעשות פיפי-קקה, מתחילים".

חדר האמנים מלא אנשים, אז הלהקה נכנסת למשרד כדי להתאפס שנייה לפני שעולים לבמה. אין שום טקס סודי; הם פשוט עומדים במעגל ומפטפטים, מנסים להיזכר בשמו של התאורן ומדברים על זה שצריך להחזיק עד "כל הסיבות" ומשם כבר יהיה בסדר. ברגע שהם מתכנסים לחיבוק קבוצתי, פוטבול-סטייל, אורלי נכנסת ואומרת שכבר מורידים את המוזיקה ויאללה, חייבים לעלות. הם ממהרים דרך חדר האמנים, שהתרוקן לחלוטין בדקה האחרונה, והקהל כבר מוחא כפיים והאורות עולים על הבמה ואיה עוד מנסה לברר איפה הטלפון שלה וכולם דוחפים אותה לבמה. בפעם ה-14 השבוע מתחילה ההופעה.

אז שיהיה בתנועה

"זה האיר את עיני", מספר לי רנן בסוף השבוע, אחרי שכבר חזר הביתה והוריד במקלחת את אבק הדרכים. "ראיתי שאפשר לעשות את זה. הבנתי שהדבר הכי טוב שיכול לקרות ללהקה זה להופיע 15 פעם בשבוע, כמו בארצות הברית. לא רק להופיע פה ולהופיע שם, אלא להופיע בכל מקום שאפשר, גם ברחוב. אני מקווה שעוד להקות יראו עכשיו שזה אפשרי ויעשו את זה גם".

רנן, שמנהל להקות כבר כמעט חמש שנים, יודע על מה הוא מדבר. רוב הלהקות שמנסות לפרוץ מופיעות מקסימום פעם בחודש בתל אביב, ויוצאות להופעה בצפון אולי פעמיים בשנה. הן מדשדשות לאורך שנים מול אותו קהל קטן ולא מצליחות להגדיל אותו. הן מנסות הכל: סינגלים, פייסבוק, גימיקים. אבל הדרך הכי טובה לקדם להקה היא פשוטה: להעמיס מגברים, להתניע ואן ולחרוש את הארץ. להופיע כל חודשיים בגליל ובנגב ובאשדוד ובחדרה. להפסיד כסף על דלק ולהרוויח אוזניים חדשות.

זה אולי לא חכם כלכלית, אבל כלהקה ישראלית זה הדבר המטומטם הכי חכם שאפשר לעשות.