מי מפחד מעימות?
לכולנו, מימין ומשמאל, אינטרס ברור לדעת במי אנו בוחרים. היעדר עימות הוא מצב אנטי-דמוקרטי. רוב המועמדים מוכנים לעימות. אנחנו מצפים גם לנתניהו, הנואם הטוב בישראל
החודש המרתק שעבר על מערכת הבחירות בארצות הברית הותיר הרבה אנשים בארץ מלאי קנאה. לא מעט ישראלים נשארו ערים בשעות בלתי סבירות כדי לצפות בנשיא אובמה תופס תנומה בריאה ונכתש בעימות הראשון על-ידי מיט רומני, בשניים מקיימים התנגחות צמודה בעימות השני, ובאובמה מלמד את רומני כיצד פועלת נושאת מטוסים בשלישי. העימותים סיפקו הרבה חומר למחשבה, ואפשרות להתרשם ישירות ממה שיש לשני המועמדים לומר.
ואצלנו? לא מעט העלו לאחרונה את השאלה "למה אין עימות בישראל?", אבל כשם שהועלתה השאלה, כך נזנחה. עימות בין המועמדים לראשות הממשלה, כמו תור מסודר לאוטובוס, נפט או נבחרת כדורגל, זה משהו שהתרגלנו שלאחרים יש ולנו אין. אבל זו לא גזירה משמיים. אנחנו חייבים להבין שעימות הוא לא מותרות. הוא הבסיס לבחירות מתוקנות, וכל מצב אחר הוא בלתי סביר. אם נעביר את המסר הזה לנבחרינו, הם כבר יגיעו בעקבותיו.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
רומני ונתניהו - התאומים הכלכליים / תמר שחורי
הכנסת לא זקוקה לפוליתונאים / דן כספי
השיטה אותה אנו מכנים בחיבה "דמוקרטיה", מבוססת על כך שהציבור בוחר במועמדים שייצגו באופן הטוב ביותר את רצונו. לשם כך, עלינו לדעת באופן בהיר וברור את עמדותיהם של המועמדים. כשגורל מדינה שלמה על הפרק, כל הבדל קטן בהשקפת העולם יכול להיות קריטי. לשם כך, חייבים המועמדים להתייצב זה מול זה, ולדון בנושאים באופן בלתי אמצעי.
זה היה ההיגיון שהנחה את אברהם לינקולן ויריבו בבחירות לנשיאות 1860, סטיבן דאגלס, לחרוש את אמריקה ולערוך הצגה הנקראת "דיבייט" בפני הקהלים במרכזי הערים. בצורה זו ביקשו המועמדים להבטיח שהציבור יידע לבחור נכון מביניהם. מאז, הדיבייט הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפוליטית האמריקנית.
ומה בישראל? פעם היו פה עימותים, אך מאז העימות הכושל של פרס (המוביל בסקרים) מול נתניהו ב-1996, ושל נתניהו מול מרדכי ב-1999 (כשאהוד ברק לא בא, וניצח בסופו של דבר בבחירות) החליטו הפוליטיקאים שיש להם רק מה להפסיד מלהתעמת. הם מפחדים שמישהו ישאל אותם שאלה קשה, כפי שנתניהו שאל את פרס ב-96' "איפה המזרח התיכון החדש?", או יחשוף אותם בקלקלתם ("תסתכל לי בעיניים" של מרדכי לנתניהו), ומעדיפים לא להסתכן.
מדוע זו שערורייה? משום שעם יד על הלב, האם מישהו מכם יודע לומר בשלוף מה עמדתה של יחימוביץ' בסוגיה האיראנית, והאם יש הבדל מהותי בין עמדתה לזו של נתניהו בעניין? האם אתם יודעים לומר אילו שינויים חלו בתפיסת העולם הכלכלית של נתניהו בעקבות המכה שספג הקפיטליזם ב-2008, ומה הוא מתכוון לעשות עם יישומו החלקי של דו"ח טרכטנברג? האם מישהו יודע לומר מהי עמדתו המדויקת של לפיד לגבי משא ומתן עם הפלסטינים, או של מופז לגבי ריבונות ישראלית במזרח ירושלים? האם לא כדאי שתדעו את הדברים האלה לפני שתלכו לבחור?
בלי דובר, בלי כרטיסיות
התשובה הרווחת והבלתי מספקת מצד חלק מהפוליטיקאים היא "תקראו את מצע המפלגה", אותו גיבוב מילים מעורפל שהמועמדים פשוט משנים או מתעלמים ממנו כשנוח להם (עיין ערך שרון וההתנתקות, רבין והגולן, ועוד). המצע הוא בדיחה עצובה שהפוליטיקאים עצמם לא ממש מייחסים לה חשיבות, וכולנו יודעים זאת. ואתם יודעים מה? אם המצע כה משמעותי, מדוע לא מגיע לנו לשמוע אותו מפי הפוליטיקאי ישירות?
תשובה נוספת שניתנת היא "לא חייבים עימות, המועמדים מופיעים מול הציבור גם כך". יחי ההבדל העצום בין נאומים מול קהל אוהד, לבין עימות בתנאים נייטרליים שבו חייבים המתמודדים לספק תשובות לשאלות בזמן אמת.
ביקורת שנשמעת היא שבעימות מצליחים אלה שניחנו ביכולת רטורית ושיווקית, שהיא בוודאי לא הדבר החשוב באמת במנהיג, ולכן ראוי להימנע ממנו. זו כבר באמת טענה מוזרה. הרי גם כיום אנחנו מגבשים את דעתנו על סמך היכולת של המועמדים לשכנע אותנו באמצעות כישוריהם הוורבליים. השינוי שעימות מכניס הוא שלמשך שעה וחצי חייבים הפוליטיקאים לעמוד מולנו בשידור חי, בלי הדובר שלהם, בלי יכולת להגיד "זו לא השאלה" ולהקריא את הכרטיסייה שהביאו מהבית, עם מנחה שמקפיד שהם מדברים לעניין, ועם ההזדמנות לכל המועמדים ביחד להגיב זה לזה, כפי שמתבקש בדמוקרטיה.
לכולנו - מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים - אינטרס ברור לדעת במי אנו בוחרים ומדוע, ולא, לא על סמך סיסמה או תשדירי תעמולה, אלא על סמך חידוד עמדות מפורש של המועמדים בעצמם. היעדר עימות הוא מצב אנטי-דמוקרטי בעליל, נקודה.
ב-1.1.2013 אני וחבריי מהמרכז להעצמת האזרח בישראל ועמותת שיח ושיג, מתחייבים להיות באולם בר-שירה באוניברסיטת תל-אביב, גם אם יהיו שם רק חלק מהמועמדים, וגם אם לא יהיה שם אף אחד חוץ מהחתולים המקומיים, פשוט כי חייבים להתחיל. חייבים ליצור תרבות פוליטית חדשה בישראל בה מי שרוצה להיבחר - חייב לדבר.
בינתיים נראה שלא אבדה תקוותנו: רוב המועמדים נתנו הסכמה עקרונית לעימות. רבים סבורים שראש הממשלה, בנימין נתניהו, המוביל בסקרים, יימנע מלהתעמת, אך הם ודאי שוכחים שמדובר באדם שכבר בצעירותו היה חבר במועדון הדיבייט (עימות-תחרותי) באוניברסיטת MIT, ונחשב כיום לנואם הטוב בישראל ומהטובים בעולם. ראש הממשלה טרם השיב לפנייה, אך בסביבתו מסבירים כי לליכוד עדיין אין מנהל קמפיין רשמי, ולכן אינם יכולים בשלב זה להתחייב. דעתי האישית? נתניהו יכול להרוויח מעימות, ובכל מקרה הוא מאמין בכלי ובתרבות הזו, ולכן הוא צריך להיות שם.
אתם מוזמנים להעביר את המסר למועמדים בדף הפייסבוק הבא.
יוני כהן-אידוב הוא אלוף העולם בדיבייט לאוניברסיטאות לשנת 2010, מאמן הדיבייט של אוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בר-אילן, ויו"ר עמותת "שיח ושיג". כהן-אידוב הוא מיוזמי העימות המתוכנן, יחד עם המרכז להעצמת האזרח בישראל.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
