ספרים ואש על הסכין

אני מחפש אחר אש בספרות. לאו דווקא בעירה ישירה, רומנטית. אם כי נכון אולי גם לשוב לרומנטיקה. ב"רומן וינאי", הרומן של דוד פוגל, שנתגלה ויצא לאור לאחרונה, הגיבור הצעיר מעלעל ב"רומן חדש שקנה לו פרסום תוך זמן קצר", ומסכם: "אותו סופר היה בעל מוח בלבד ולא בעל מזג לוהט, לא אמן". אותו להט פנימי שמחפש מיכאל, גיבורו של פוגל, וכנראה גם פוגל עצמו - אותה תשוקה שבכתיבה היא הסימן שנתתי בטקסטים שלי. טקסטים של אש. אם זו אש התשוקה, או האש השחורה של הייאוש. אך גם, לצד אותה אנרגיה שמזינה את הטקסטים, מתפרצת כאן אש ממשית, מלהיטה ומכלה.

• כנרת רוזנבלום על אהבות בעין הסערה
• יגאל צור מטייל בספרים על הודו
• אריאלה בנקיר לא שוכחת דמויות
  

"רומן וינאי", מאת דוד פוגל

ספרו הישן-חדש של פוגל הוא הרומן העברי המעניין ביותר שקראתי זה זמן רב. אף שהטקסט הזה, שנתגלה כמעט במקרה ושוחזר ונערך בתהליך ממושך ומורכב, אינו טקסט שלם או מושלם: הוא קטוע ומחורר. דמויות, גם חשובות, מגיחות ונעלמות לבלי שוב, וכמה עניינים ואירועים נותרים בלתי מפותחים. אך זהו טקסט כובש ומלהיב. הרומן מספר את סיפור החניכה של מיכאל רוסט בן השמונה-עשרה, בווינה של ערב מלחמת העולם הראשונה.

"רומן וינאי". אהבה בצבעי שקיעה (עטיפת הספר)

סיפורו של מיכאל נע בין שני אתרים בעיר: מסעדת "אחדות" היהודית, הצפופה והעלובה, על שלל טיפוסי הפליטים והנוודים המאכלסים אותה, והגנים, בתי הקפה והדירות המרווחות של וינה הבורגנית, התוססת והמנוונת. שם מוצא מיכאל מצנט מופלא שמרעיף עליו כסף ומותרות, ומאהבת בשלה - בעלת הבית שהוא שוכר באותו כסף, שאופפת אותו באש התשוקה, ושלא בטובתה ניצתת בו להבה רכה יותר, כשהוא מתוודע אל בתה בת השש-עשרה. הצבע השליט בתיאורים החושניים והמלנכוליים שמקדיש פוגל לכרך ההולל, הוא כתום, של אש השקיעה.

ברנר בלונדון: "מעבר לגבולין", "מן המצר"

יוסף חיים ברנר; לא בדיוק סופר "לוהט", אלא יותר "קודח". ברנר הוא הסופר העברי האהוב עלי ביותר. אם פוגל הצעיר מבקש בווינה השוקעת אחר להט התשוקה, ברנר הצעיר ניזון בלונדון מאש הייאוש, מין אש שחורה. אשר ביילין, ידידו של ברנר בראשית המאה הקודמת, כשחי כפליט ב"גטו" היהודי בוויטצ'פל שבמזרח לונדון, כתב שבשעה שברנר הסתגר בחדרו העלוב והאפל וכתב את "מעבר לגבולין", "פניו היו חולניות מאוד, ואש זרה, אש של מעבר לגבולין דלקה בעיניו".

"מעבר לגבולין" הוא טקסט שקשה להמליץ על קריאתו, ראשית משום שאין הוא מצוי כספר, ושנית משום שאין זה סיפור או רומן, אלא מחזה. מדובר על דרמה גדולה, גדושת אירועים ודמויות, כולן של יהודי וויטצ'אפל - דרמה שכתב הבחור ברנר בעברית, בשעה שלא יכול היה אפילו לדמיין שתעלה על איזושהי במה. ובכל זאת, זהו טקסט דרמתי נהדר, עשיר ודחוס בתובנות, בפיוט, וגם בהומור מושחז, עם דמויות שכמו קופצות אליך מבין הדפים המצהיבים. אני עוסק במחזה הזה כבר שנים, יצרתי לו עיבוד שיאפשר את העלאתו על במה עברית עכשווית, ולאחר התנסות מתסכלת עם אחד התיאטרונים הגדולים, אני מקווה להעלות את המחזה בהפקה עצמאית עם קבוצת שחקנים צעירים.

"מן המצר". תקופה אפלה בוויטצ'פל

אם את "מעבר לגבולין" ניתן וצריך לראות על הבמה כדי להבין את כוחו, "מן המצר", הטקסט הנוסף של ברנר שעוסק באותה, ואף במקבץ דומה של דמויות, מוגש לקורא כספר חדש, ערוך ומוער היטב, בהוצאת הספריה החדשה. הנובלה הזאת מתרחשת סביב בית דפוס יהודי, כזה שברנר עבד בו בלונדון. ברנר מכנה את הטקסט שלו "מגילות חתוכות", והוא אכן "חותך", קוטע ומערבב את הסיפור הסוער והמפתיע. לטעמי, מדובר על אחת היצירות הגדולות בספרות העברית.

"חרפה", מאת ג'.מ. קוטזי

קוטזי הוא הסופר החי המשמעותי ביותר מבחינתי. את "מחכים לברברים" שלו קראתי פעמים רבות, גם במקור האנגלי. כמו בתחומים אחרים, גם בזה הספרותי ההקשר הדרום אפריקני יכול להשליך על הישראלי. כתיבתו של קוטזי אינה נרתעת מהעיסוק בציבורי ובפוליטי, ובעיקר בעיסוק ביחסים בין הגזעים - ואינה חוששת לשם כך לגעת בטיפוסי ואף באלגורי. אבל כשמדובר באש, עולה על הדעת הרומן "חרפה", שאף אותו קראתי יותר מפעם, ומסיים שוב לקרוא בו בימים אלה.  

"חרפה" מתחיל באש החלציים, חלציו המדלדלות של דיוויד לורי, איש אקדמיה בן למעלה מחמישים, שסטודנטית נאה "מדליקה" אותו. האש שבסיום מזכירה יותר את אש הגיהינום: המשרפה המצחינה המאכלת את גופות הכלבים שלורי מסייע בהמתת החסד שלהם. לורי השנון והמיוסר מובל אפוא ברומן במסע נפתל של חרפה וכפרה. בין אש לאש, מנהל קוטזי דיון חריף, אירוני, ב"הטרדה מינית". מתוארת כאן בפרוטרוט ישיבה של וועדה אקדמית העוסקת ב"מקרה" מן הסוג שהעסיק לא אחת גם את אקדמיות תל אביב וירושלים, ביחסי המינים והגזעים, ובעיקר בין יחסי אב ובת, כשהכול מתערבב ומתהפך בצומת של טראומה אלימה.

"מקבת", מאת שקספיר

תרגם: מאיר ויזלטיר

אני יודע, מעטים האנשים שקוראים מחזות, אפילו של שקספיר. אני, על כל פנים, לא יכול לחשוב על מבחר ספרותי, בכל הקשר, שהוא ללא יצירה של שקספיר. והקשר לאש מעלה על דעתי קודם כל את "מקבת", אולי המחזה הלוהט ביותר שנכתב אי-פעם. המחזה מתחיל בטקס של כישוף לאור ברקים, ובשיאו מופיעות שוב המכשפות סביב "יורה רותחת של אש".

מקבת. הסצנות החריפות עולות באש(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

הסצנות המהירות והעזות שבמחזה, וטקסי הכישוף במיוחד, מציבים אתגר תרגומי שכמעט אין להעלות על הדעת

קשה ממנו. מאיר ויזלטיר לא רק מתמודד עם האתגר בהעזה השלובה בידע עמוק, אלא אף מציב טקסט עברי שלם ועצמאי, חריף וחושני שהוא גם, ואולי בעיקר, תיאטרוני, דיבורי. בסיום המחזה נושא מקבת הנואש את מונולוג ה"מחר ועוד מחר" הנודע, שבו חיינו החולפים נמשלים לאישו הקלושה של נר: "דעך, דעך כבר נר קצר". בהפקתו הקולנועית הנודעת (והמושמצת, בעיקר בביקורת האנגלית) של רומן פולנסקי, כשמקבת אומר את הדברים, על המסך נראית שלהבת אש כהה, עשנה, דועכת.

"כוכבים בחוץ", מאת נתן אלתרמן

האש הקרה-חמה של שירי נתן אלתרמן  ליוותה אותי משחר נעורי ומוסיפה

ותוסיף ללוות אותי בכל מקום, ובכל שלב או אירוע בחיי. בכל הקשר, בכל יום כמעט, יישלף - לא רק מן המדף, תכופות גם מן הזיכרון, דימוי, שורה, לעתים אף שיר שלם. בנעורי, זה היה תכופות "שוקייך תהילה ללוטשי המתכת"; היום אולי יותר "ועינינו עצמנו ולפתע נביט, והנה כבר חשכה הצמרת". אבל כשאני חושב באמת על אש, ובהקשר הטראומטי שהוליד את הספר שלי "אש במדרון", אני חוזר אל אחד השירים המורכבים בקובץ הזה, שבכל דפדוף מתגלים בו מכמנים מפתיעים: "הדלקה".

הדלקה של אלתרמן היא בו בזמן טוטלית, סימבולית, וספציפית, ובעיקר חושנית מאוד. התמונות רצות כמו בקליפ משוגע, מפתיע, ולמרבה הפלא גם מצחיק: "והבית זקן ולוהב בבלואיו/ ומדקלם במפל הקורות והקיר,/ מאבד בינתו, מנופף אגרופיו,/ הוא ארמון,/ הוא אריה,/ הוא המלך ליר!".

ואז, בהפתעה גמורה, מגיע בית שאי אפשר שלא לראות בו את ההקשר הפוליטי התמידי, בעיקר בארצנו, של אש: חיילים/ העיר בוערת!/ חיילים/ בתיכם האירו!/ המלך - עונים חיילים של עופרת - ידינו אותה הבעירו!".

ספרו של ישראל המאירי, "אש במדרון", ראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד".