יש רופא בבריכה? נבחרת הרופאים בדרך לאליפות

חלק מהם שחו בנעוריהם, אחרים ספורטאים שנפצעו וכך הגיעו לשחייה ויש רופאים שבמשך שנים לא הצליחו לשלב את המקצוע עם התחביב הספורטיבי - אבל כולם קיבלו בעשור האחרון הודעת דואר אלקטרוני שבמידה רבה שינתה את חייהם. המייל הגיע מחיים לוינהר, מנהל יחידת הגרפיקה בהנהלה האדמיניסטרטיבית במקום בו עובדים כל אותם רופאים - שרותי בריאות כללית. לוינהר, מייסד נבחרת השחייה של קופת החולים, הוציא חיפש "משוגעים לדבר" שרוצים לשחות באופן מקצועי, כאלו שאולי כבר לא יהיו מייקל פלפס, אבל יש סיכוי לא קטן שיהפכו ל"מייקל פלפס של הליגה למקומות עבודה".

"מי שאומר שאין לו זמן מקשקש"

הרופא השחיין המעוטר ביותר בארץ הוא פרופ' יונה תדיר, מייסד מערך היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. תדיר, פרופסור לגינקולוגיה ומיילדות באוניברסיטאות תל-אביב וקליפורניה, הוא שחיין עבר בהפועל תל אביב, שחיין מאסטרס בקבוצת אקוותיקים גבעת חיים ומחזיק בשיאי ישראל ב-50 מטר חתירה ופרפר לגילאי 60-65. בנוסף לכל אלו הוא גם שותף לרביעיית השליחים של ישראל, המחזיקה בשיא אירופה בסגנון מעורב.

הוא זכה במדליות בליגה למקומות עבודה, במכביה, באליפויות העולם ואירופה לשחיית מאסטרס, אבל מצהיר שכבר מזמן הפסיק לשחות בשביל המדליה. לדבריו, רופא בשנותיו הראשונות עסוק מאוד ואין לו זמן לדבר, אבל ככל שמתקדמים עם השנים - אין יותר תירוצים. "בתקופת ההתמחות עשיתי 13 תורנויות בחודש ובזמנו התורנות לא הייתה נגמרת בשמונה בבוקר, אלא הייתי יוצא מבית החולים בארבע אחר הצהריים, אחרי תורנות של 32 שעות. זה היה טירוף ובאותם ימים באמת פרשתי מהשחייה.

אבל כשאתה מגיע אחר כך לגילאים יותר מתקדמים, אז עולה השאלה באמת במה אתה בוחר? אתה יכול להתמסחר ברפואה, ואז אתה הופך להיות עבד, ואתה יכול לתת לעצמך זמן גם לדברים אחרים ולהשקיע בספורט.

"בשלב הזה כל מי שאומר 'אין לי זמן' - זה קשקוש. זמן זה עניין של סדרי עדיפויות. גם אם אתה מחליט להתמסחר לחלוטין ברפואה - מה שאני הקפדתי כל השנים לא לעשות ואשתי תמיד אומרת על זה שאני אידיוט - גם אז, אפשר לשנות סדרי עדיפויות ולהכניס ספורט לחיים".

פרופ' תדיר מתאמן בקפדנות ובימים שהוא לא שוחה הוא מתאמן בחדר הכושר - הכל כדי להישאר עם תוצאות כמו אלו שהשיג בגיל 20. "מה שיפה בדברים האלה זה שאתה בעצם מתחרה בעיקר עם עצמך – היריב שלך הוא לא שחקן, הוא השעון. אתה כל הזמן מקבל פידבקים קטנים מהשעון אם אתה שובר שיאים של עצמך. אבל האמת היא שבשלב הזה המדליות כבר לא משחקות תפקיד, זה כבר לא האתגר. האתגר הוא הדרך, איך מגיעים לשם ואם נהנים ממנה".

"שוחה בשביל אבא ששחה גם באושוויץ"

ד"ר מיכל רוטשילד, רופאת ילדים בבית החולים "מאיר", שחתה כבר בנעוריה בבריכת השחייה במושב רמות השבים שבו גדלה. אבל כמו רופאים אחרים, גם היא התמסרה ללימודי הרפואה שהשתלטו על זמנה הפנוי, וזנחה את הבריכה. "בגיל 56 קיבלתי אי-מייל שמזמין להשתתף בנבחרת של הכללית, ואמרתי להם בואו נראה איך אני שוחה בגילי", היא משחזרת. "חיים לוינהר אמר לי 'אם תהיי בסדר נזמין אותך לשחות אתנו'. אז הראיתי להם שאני בסדר והשגתי את כולם".

ד"ר אבי פנסקי (מימין). התחיל ככדורגלן(צילום: חיים לוינהר)

רוטשילד שוחה בתחרויות אף על פי שהיא, כהגדרתה, בכלל "לא סובלת תחרויות". "אני מניחה שאת הגברים יותר מעניינת התחרות, אני עושה את זה בשביל הספורט ועל הדרך מגיעה ראשונה. בעיניי הספורט הוא העיקר, במיוחד בגילאים מבוגרים. זה ממש לא חשוב איזה ספורט עושים, פשוט צריך להתמיד. ואז התוצאות מגיעות לבד בלי שמתאמצים".

ד"ר אבי פנסקי הוא אורתופד בבית החולים הדסה עין כרם ומנהל מרפאה בשרותי בריאות כללית לאורתופדית ילדים, אבל כששואלים אותו מה "הטייטל" שלו, הוא מוסיף לשלל התארים גם נהג הסעות לחוגים ואבא במשרה מלאה. הרפואה דווקא לא הייתה הבחירה הראשונה שלו. הוא התחיל ככדורגלן בנבחרת הנוער של הפועל תל-אביב, יחד עם משה סיני האגדי, אבל פציעה בברך גדעה את החלום והוא עשה מה שההורים ביקשו - למד רפואה. לאחר מכן ניסה את מזלו בכדורסל מקצועי אבל גם אז נפצע, הפעם בברך השנייה, וכך מצא את עצמו נענה לחיזורי האי-מייל של חיים לוינהר ומצטרף לנבחרת השחייה של הכללית.

ד"ר אבי פנסקי. הפציעות בברכיים הביאו אותו לשחייה(צילום: חיים לוינהר)

"חשבתי שאני יודע לשחות אבל מהר מאוד התברר לי שהדבר היחידי שאני יודע זה אולי לקרטע קצת בחתירה", הוא אומר בחיוך. "אבל הקשר שלי לשחייה הוא גם קשר משפחתי. הבנות שלי שחייניות מקצועיות ואבא שלי הדריך שחייה ואפילו שחה באושוויץ".

- בריכת שחייה באושוויץ?

"במלחמת העולם השנייה אבא שלי היה אסיר באושוויץ", מספר פנסקי. "באחד הימים הצלב האדום הגיע לביקור במחנה והגרמנים לקחו את כל האסירים שנראו טוב כדי להציג אותם לראווה, כאילו יש שם תחרויות שחייה מקצועיות. אבא שלי נראה קצת ארי אז נתנו לו לשחות".

- יכול להיות שזה מה שדחף אותך לשחייה? 

"אבי נפטר לפני כשלושה חודשים וזה היה משבר גדול בשבילי", אומר פנסקי, וההתרגשות ניכרת בפניו.

"כל מה שאני עושה בחיים, הרפואה, הספורט - זה הכל בשביל אבא.

אני הרגשתי כל החיים שנולדתי כדי לפצות אותו על מה שקרה לו בשואה. נקראתי על שם אחיו, אברמק, שהוא איבד שם. בהתחלה שימשתי לו בן וגם מעין תחליף לאח האובד, אחר כך הייתי כבר כמו חבר שלו ובשנים האחרונות כבר צברתי הרבה ידע וניסיון ואז הפכתי גם למייעץ. כל מה שעשיתי עשיתי בהצטיינות, סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות, את ההתמחות בהצטיינות, גם המדליות שאני משיג, הכל בשביל לראות את החיוך המסופק על הפנים שלו".

"יריב אחד - התעשייה האווירית"

לוינהר, שכאמור ייסד את נבחרת השחייה של הכללית, מאוד גאה ב-120 השחיינים, בהם 25 רופאים שהצליח לקבץ בשנים האחרונות. היריבים היחידים שלהם, הוא מסביר, הם עובדי התעשייה האווירית, שבכל שנה מאיימים להם על האליפות.

לוינהר מדבר כל העת בגאווה על התחרויות, על המדליות ועל כך שהנבחרת לא יורדת מהמקום השני בספורטיאדה בשנים האחרונות, אבל גם על הגיבוש המעניין של הקבוצה. "בבית החולים ובמרפאות יש בכל זאת היררכיה מסוימת במקום העבודה", הוא מסביר. "רופא בדרך כלל לא מסתכל על הסניטר בבית החולים. אבל בקבוצת השחייה הם פתאום שווים, אין דיסטנס. הייתה לי שחיינית שהיא אחות במקצועה, וכשהיא שמעה שהיא הולכת לשחות עם הפרופסור שהיא עובדת איתו בבית החולים היא נבהלה, כי זה כמו לשחות עם הבוס שלך. היא אמרה לי: 'חיים, אני בבוקר הייתי איתו בחדר ניתוח, שם הוא אלוהים, עכשיו פתאום לראות אותו שוחה?'. אמרתי לה: 'את לא שוחה עם הפרופסור, את שוחה עם בן אדם".