לתת ברכה לאלוהים
מילא שאלוהים ויתר על היכולת לברך, והעניק אותה לאברהם. אבל לפי מסכת ברכות, הוא גם ביקש מהאדם שיברך אותו - ובכך אמר לנו: אתם המברכים, ושום אבא גדול לא יציל אתכם מעצמכם
פתאום קם אדם
הקשר בין אלוהים לאברם נפתח במונולוג ארוך ותובעני, ברשימת דרישות והודעות אלוהיות שיכולה לגרום גם לאדם מאוד רגוע לחטוף התקף חרדה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, א'-ג').
>>> כניסה מהירה לפייסבוק שלנו - כאן! <<<
אברם נדרש לעזוב את ארצו ואת בית אביו וללכת אל הלא נודע. בעודו מבצע את התפנית החדה והמפתיעה בחייו, הוא גם נדרש לשאת את הידיעה, כי הוא הופך מעתה לאדם יוצא מגדר הרגיל: גדול, מבורך ומשרה ברכה על כל סביבתו. בתוך משפטי הפתיחה המבטיחים-מבהילים הללו, נמצא צמד מילים קסום: "היה ברכה". היה ברכה זה לא כמו: אני אברך אותך, וזה גם לא כמו: אתה תברך אחרים. "היה ברכה" זה זיהוי מלא בין האדם לברכה: אתה תהיה הברכה. הברכה תהיה אתה.
אם נבחר לראות בצמד המילים "היה ברכה" תיאור מציאות ולא ציווי, נבין את השקט שהן עשויות להציע. בתוך המרוץ של ה"לך לך", והאחריות האברמית על כל יושבי הארץ, הוא מקבל הבטחה שלא יצטרך ללקט ברכות ולהתאמץ להשיג אותן, הוא עצמו יהיה הברכה. מי שהוא ברכה - משרה ברכה על סביבתו, בלי מאמץ ובלי תחושת הישג. הקביעה: "היה ברכה" הופכת את הרשימה האלוהית של ראשית פרשת "לך לך", מרשימת ציוויים מבהילה - לתיאור מרגיע של המציאות.
טשטוש גבולות בין שמים לארץ
בפירושו לביטוי "היה ברכה", מצטט רש"י מדרש נועז לפיו כשאלוהים אמר לאברם "היה ברכה", הוא הפקיע מעצמו את היכולת לברך, והעביר אותה במלואה לבן תמותה: "היה ברכה – הברכות נתונות בידיך. עד עכשיו היו (הברכות) בידי; ברכתי את אדם ואת נוח ואותך. מעתה אתה תברך את אשר תחפוץ".
אני מרבה לחשוב על המדרש הזה. אני מנסה להבין למה אלוהים מעניק את כל הונו לאברם, ומנטרל את עצמו מהיכולת לברך בני אנוש? האם לא היה נכון יותר להגיד "גם וגם": גם אלוהים וגם אברם יכולים לברך? האם לא היה נכון יותר להשאיר משהו מכוח הברכה, בידיי מי שהוא מחוץ למגרש המשחקים האנושי? ולמה אלוהים לא רוצה להמשיך ולברך אותנו?
הברכה הכי נועזת
בהמשך לאותה עמדה דתית לפיה היכולת לברך היא יכולת אנושית ולא אלוהית דווקא, נוצר הטקסט התלמודי הנועז
שבו מבקש אלוהים מישמעאל, הכהן הגדול, שיברך אותו:
"אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כיסא רם ונישא.
ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו" (בבלי, ברכות, דף ז' עמוד א').
יש הרבה מה לומר על הברכה הזו. אבל בראש ובראשונה כדאי פשוט לקרוא אותה כמה פעמים, ולהתפעל מהיופי, מהאומץ ומהענווה, מהכנות ומהכאב האנושי, המנוקזים בברכה שהעניק בן תמותה לאלוהיו. שמו של המברך מתעתע: קוראים לו ישמעאל, ואכן הוא שומע את אלוהים, ואלוהים שומע אותו. אלא שבעוד אנו מצפים, כמו בסיפור ישמעאל והגר, שאלוהים השומע הוא שיושיע - כאן אלוהים לא שומע זעקת אנוש, אלא מבקש לשמוע ברכת אנוש.
הכל מתהפך ומתבלבל בברכה הזו - ישמעאל נכנס אל קודש הקודשים, ובתוכו, הוא מבקש מאלוהים להיכנס אל קודש-קודשים מסוג אחר, עמוק יותר: להיכנס לפנים משורת הדין. לא מקדש, לא בית ולא קרבנות. ביום הכיפורים, בקודש הקודשים, מספר אלישע לאלוהים שהדבר החשוב באמת - הוא היכולת לוותר על הדין.
ביום הכיפורים המוזר שלפנינו, הבן נדרש לברך את אביו. האב האלוהי מוצג כמי שמכיל תכונות סותרות, וכמי שכעסו מאיים להתפרץ בכל רגע, ולכלות את מידת רחמיו. אלוהים של אגדה זו זקוק לאיזונים, והוא לא מוכן - או לא יכול - להשיג אותם בעצמו. אלוהים דורש מאתנו להושיט לו את מידת האיזונים. וזה עוד מסתבך, כיוון שגם אלוהים וגם ישמעאל יודעים שבסופו של דבר רק אלוהים יכול לשמור על עצמו מעצמו, ולכן הברכה המסובכת של ישמעאל היא שאלוהים יבחר לתת לכוחות הטובים שלו לנצח את כוחותיו הרעים.
שיא הכנות
הברכה הזו היא שיא של כנות אנושית. בסופו של דבר, בני אדם כתבו את הדיאלוג הזה, ובעזרתו הם מספרים לעצמם כמה קשה להם להאמין באלוהים, אבל כמה אי אפשר להם לחיות בלי האמונה הזו. אנחנו חיים חיים טרגיים, והברכה הזו היא עדות אמיצה למוּדעות לכך. כותבי הברכה מספרים שהם רואים עולם מלא בכעס לא כבוש, ובמעט מדי רחמים. הם רואים את עצמם אחראים על הברכות שלהם, אבל הם מבינים שלמרות זאת - החיים לא באמת בשליטתם.
כותבי הברכה מבקשים לנער את אלוהים, ולדרוש ממנו להיות קצת יותר אלוהים, קצת יותר אבא, קצת יותר אחראי. הם מבקשים מאלוהים לנכס לעצמו בחזרה קצת מיכולת הברכה, והם מבינים שאלוהים אומר להם ולנו: רק אתם הברכה, וזה לגמרי בידיים שלכם. תרצו – יתברכו בכם כל משפחות האדמה, תרצו – תהרסו את חייכם ואת היקום הזה.
העידן הטכנולוגי, יותר מכל עידן אחר, מאשר את הידיעה המרגיעה והמבהילה כאחד שאנחנו הברכה, ושום אבא גדול לא מתכוון ולהציל אותנו מעצמנו. אבל גם שום אבא גדול לא מקלל אותנו. היינו יכולים לחיות חיים די טובים על הארץ הזו. אנחנו הברכה, ואנחנו מתייחסים לידיעה רבת הכוח הזאת בצורה מביכה והרסנית.
הברכה שבה עסקנו היא מהטקסטים התלמודיים הבודדים שזכו להלחנה, וכדאי מאוד לשמוע אותה בביצוע של אברהם פריד.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבת שעברה לא הייתי אתכם כאן (קצת קרעכצים בגב הרחיקו אותי מהמחשב ומהתורה). אני מחכה לכם השבוע,
ובינתיים, מעבירה אליכם מתנה רוחנית שקבלתי השבוע. את ההרצאה הראשונה בקורס: "הרהורים על משמעות החיים" פתח הפסיכולוג הקליני, אבנר הכהן, בסרטון קצר המציג אשה מיוחדת בשם סלמה בראז - אשה בת תשעים ואחת וחצי(!) -שמציעה, להבנתי, מדרש אישי מעורר השראה לצירוף: "היה ברכה". תראו ותהנו, ושנהיה לפעמים ברכה.
לפנייה לכתב/ת 
