לך לך: לציית כדי להקים עם

הטוב כרוך בציות

לא לחינם מייסד האומה הישראלית, היוצא לדרכו ההירואית בפרשת השבוע שלנו, "לך לך", נבחן בראש ובראשונה ביכולתו לציית. "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

ה' מקשה על אברהם בציוויו: עליך להיפרד מכל שורשיך, הוא מצווה עליו. ה' אמנם מבטיח שלאברהם ייטב מאד בעתיד, אך הטוב הזה כרוך בהליכתו אל הלא נודע. מבחנו הראשון של אברהם הוא מבחן הציות. לא די לאהוב את האל, יש לציית לו. ציות עמוק הוא מבחנו הראשון של המאמין, כי מבלי ציות לא יוכל אברהם להקים עם וחברה שהאל שותף בה.

אנו נתונים בתקופת בחירות, "מפּצים" גדולים וקטנים מתרחשים חדשות לבקרים, התבטאויות חריפות יותר ופחות נשמעות מכל עבר, אבל התשתית לחברה תקינה נמצאת במשפחה. הירידה באמינות ובציות, מתחילה אפילו מהמנהג הקלוקל של "אבא, כתוב לי פתק על האיחור". ואני שואל את עצמי, ריבונו של עולם, מדוע המורה לא מאמינה לילדה או לילד המסבירים את סיבת האיחור? חוסר האמון המובנה הזה, מעביר לילדים מסר ברור של אי-אמון, של חשדנות מובנית ביושרם וכנותם.

יושרה היא לא רק משחק חברתי

עלינו להתאגד גברים ונשים, דתיים, חילוניים וחרדים, יהודים וערבים, אנשי ימין, שמאל ומרכז, ולהקיא מתוכנו את התופעות האלו, ועתה בעידן הבחירות הנוכחי -

להציב בראש סולם הערכים שלנו את ניקיון הכפיים של נבחרינו. איננו חפצים בציד מכשפות, ובהפרחת חשדות לאוויר, אך לאחר שבית משפט אמר את דברו, אסור לנו לסתום את אף, לכסות את העיניים ולאטום את האוזניים.

שאם לא כן, אל יודח עוד שום סטודנט מן האוניברסיטה על שהעתיק בבחינה, ואל ייזרק אף אזרח לכלא על שהעלים מס. זו כמובן אמירה קיצונית ולא שקולה מספיק, אבל אולי כך נשקף לאלה למעלה שלא בחרו בניקיון כפיים, את רוח הדברים הנושבת ממעלליהם. נדמה כי עבורם יושרה אינה יותר ממשחק חברתי, ומה שחשוב זה לא ההתנהגות שלך, אלא שלא יתפסו אותך.

האהבה לאל, קובע הרמב"ן בפרשת השבוע, נמדדת במוכנות שלך לציית לו. ואני ממשיך, האהבה לבן הזוג שלך, נמדדת ביושרה הפנימית של הבית ובנאמנות אליו. חוסנה של מדינה נמדד בהזדהות הפנימית של האזרחים עם ערכיה, המתורגמת לנכונותם לציית ביושר לכלליה הבסיסיים.

• ויורם טהרלב מציג כמה סיפורים סביב פרשת לך לך