סקס, סמים וטוני סופרנו: HBO חוגגת 40

רשת הכבלים האמריקנית HBO תחגוג בעוד כשבוע (8 בנובמבר) ארבעה עשורים להיווסדה. מי ששינתה לגמרי את פני הטלוויזיה ויצרה מהפכה בתחומה, התחילה בכלל כרשת המתמחה בשידורי ספורט. בהתחלה היא שידרה רק תשע שעות ביום, ורק תשע שנים לאחר שהוקמה החלה לשדר באופן מלא. תחילה סרטים ותוכניות ילדים ושש שנים אחר כך גם סדרות תעודה שהפיקה בעצמה.

מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet?

השינוי הגיע בתחילת שנות התשעים. HBO נקנתה על ידי "וורנר" והתרחבה לידי שידור ערוצים נוספים כמו ערוץ משפחה, ערוץ קומדיה וערוץ לטיני. בתקופה זו יצרה סדרות מקוריות כמו "Tales from the Crypt" ,"Dream On", "Tracey Takes On" שהצליחו לעלות קצת את המניות של הרשת שנחשבה למעט מנומנמת בכל הנוגע לסדרות מקור.

הכוכבים הגדולים של HBO

את המהפכה ברשת הכבלים אפשר ליחס ל"המופע של לארי סנדרס", שעלתה לאוויר ב-1992. הבאזז והביקורות הטובות הכניסו אותה לרשימת 50 הסדרות החשובות בעולם. חמש שנים לאחר מכן הגיעה "אוז", סדרה שזכתה לביקורות מצוינות אבל עדיין לא הפכה את הרשת לשם דבר. ב-1999 נשלף האס: "הסופרנוס", הסדרה ששינתה את התמונה, זכתה להצלחה מטורפת ולפרסים רבים. משם כבר אי אפשר היה לעצור: "עמוק באדמה" "תרגיע" "דם אמיתי" אימפריית הפשע" "סקס והעיר הגדולה" "דדווד" "הפמליה" ועוד סדרות רבות ושוות הגיעו למסך.

אם תשאלו את השחקנית נועה תשבי, שמכרה לרשת את הסדרה המצליחה "בטיפול" - עיקר ההצלחה נעוצה באיש ששמו כריס אלברכט. מדובר בסוכן שחקנים שהגיע לרשת ב-1985 והחליט לשנות את מצב הדברים. העובדה שמדובר בערוץ כבלים ולא ערוץ מסחרי שיחקה לטובתו. במהלך השנים הוא הימר על סדרות שאיש לא רצה (כמו הסופרנוס) כשהמוטו שלו היה שהדמויות לא צריכות להיות אהובות, העיקר שיהיו מעניינות.

הקרדיט לכריס אלברכט. נועה תשבי(צילום: רפי דלויה)

"כריס אלברכט היה האדם שעשה את השינוי והפך את HBO מערוץ שמקרין סרטים ואירועי ספורט לערוץ שמקרין סדרות", מספרת תשבי. "יש לו יכולות טלוויזיוניות יוצאות מגדר הרגיל. הוא ידע לזהות טרנדים של דברים שקורים בעולם ולפי זה להתאים סדרה בטלוויזיה. הוא זה שזיהה שבטלוויזיה המסחרית אין דברים שדוחפים את השיח בין אנשים קדימה. הוא החליט להעז, ולא סתם לשם התעוזה אלא כדי לעורר מחשבה. את רשת HBO לא מעניינים המספרים של הרייטינג אלא רק הביקורות והפרסים".

ב-2007 פוטר אלברכט מהרשת לאחר שתקף את חברתו. שלוש שנים אחר כך עבר לנהל את ערוץ הכבלים סטארז. מאז שעזב הפכה רשת HBO למיינסטרים טלוויזיוני שמשדר סדרות יקרות ומלאות בכוכבים. "לאלברכט היה את החזון לסדרות שאי אפשר להראות בערוצים רגילים, משום שאלה סדרות עם אלימות סקס וכו'", מוסיפה תשבי. "המשפט הקבוע של הרשת שהוא למעשה הפרמטר לאיך בוחרים שם סדרות, הוא 'למה זו סדרה של HBO?'. זה משהו ששואלים שם גם היום". גם צוות הכותבים של ynet שואל את עצמו את אותה השאלה ומנסה גם לענות. קבלו את הסדרות שהכי עשו לנו את זה בתוספת כמה משפטי שכנוע למה זו הסדרה הכי טובה של HBO.

המופע של לארי סנדרס

אי שם ב-1992, כשאף אחד לא חשב שרשת HBO תוכל יום אחד לספק את הטלוויזיה האיכותית ביותר באמריקה, הגיעה "המופע של לארי סנדרס". סדרה פורצת דרך שהביאה את הקומדיה מהסוג האחר. בלי קהל ובלי צחוקים מוקלטים, גארי שנדלינג שגילם את סנדרס וחבריו, חשפו כביכול את חיי הבידור הקשים מאחורי הקלעים וסללו את הדרך לסדרות כמו "תרגיע", "הפמליה" ו"לואי". כבר אז HBO הכניסו אותנו לעולם שהיה שייך אז רק למבוגרים והביאו לנו את הבדיחות הגסות והמאוד בוטות בתוך הומור חכם ומפתיע.

אלק בולדווין הצעיר מתארח אצל לארי סנדרס

הדמויות המובילות: לארי הפרנואיד, האנק חסר המודעות העצמית וארטי הקשוח - כל אחד מהם חי בבועת חיים עצובה ואומללה, אבל אותו היגון והטמטום הפכו אותם לכל כך מצחיקים, אהובים ונערצים. במהלך השנים, כשנזכרים בסדרות הגדולות שעיצבו את חיינו, לא תמיד "המופע של לארי סנדרס" עולה. כנראה בגלל שבאותה תקופה, קומדיות המצבים הם ששלטו והסיטו את סנדרס הצידה למרות השבחים האינסופיים שקיבל. הכמיהה לסדרות איכותיות למיניהן מזן "הסופרנוס" הגיעה רק שנים אחר כך ומאותם ימים בדרך כלל נזכור את "סיינפלד" ו"חברים" ראשונים. אבל אסור לנו לשכוח את לארי וגם בעוד עשרות שנים תהיה הסדרה גדולה מהחיים. תישארו איתה. (אור ברנע)

אוז

האגדה מספרת שכשהסופר פרנק באום חיפש שם לארץ שתופיע בספרו, עיניו נפלו על כרך מילון שהיה לידו, כרך של האותיות O-Z. כך החליט ששם הארץ עליו ייכתב הסיפור "הקוסם מארץ עוץ" יהיה אוז. ארץ בדיונית וקסומה שבה נמצאת עיר הברקת, מקום מגוריו של הקוסם שעשוי לעזור לדורותי לחזור הביתה.

97 שנים אחרי שדורותי הבינה שהכוח למצוא את הדרך טמון רק בה, הגיעה "אוז". דרמת פשע חדשה של רשת HBO שבישרה תחילתה של המהפכה שתצא מרשת הכבלים האמריקנית. ממוצע של שלוש רציחות בפרק, אונס גברים, הטחת ראשים בקיר, שרפת אנשים חיים, יריבויות בין איטלקים, מוסלמים אירים, שחורים ולבנים. אוז הייתה העולם החדש של הטלוויזיה. כזה שמאפשר לדמויות שלה ללכת עד הסוף עם החיתיות שבה. כזה שלא מתחשב בעדינות הנפש של הצופים. כזה שלא מתחשב בביות שלהם, ולא נסחף לקלישאות כדוגמת "הכוח לשנות טמון רק בנו". הוא לא.

עוד יום סטנדרטי באוז. מותו של אדביסי

הרציחות בשרשרת בתוכנית מחליפים את הצחוקים המוקלטים של סדרות טלוויזיה מיושנות. תוכניות משפחתיות עם ערכים משפחתיים ומסר חד ממדי: הבחירות הן תמיד בשחור או לבן. אין אפור, אין אמצע. באוז לעומת זאת אין שחור ולבן. רוצח גזעני יכול לגלות חמלה לחולה איידס, לזקן או לאישה. הוא יכול גם שלא. הכל בסדר והכל גם לא.

אם הדמויות של ארץ עוץ הגיעו כדי למצוא משהו שחסר להן: לב, אומץ, שכל ומשפחה. לעיר הברקת באוז מגיעים פושעים שערכאות המשפטיות כמו עורכי דין, שופטים, מושבעים קבעו שהם אשמים. קבעו שהם פגומים. מה הם יכולים למצוא במתקן הכליאה? לא הרבה. זה חיפוש שנועד לכישלון. אין מה לחפש במקום שהדבר היחידי שאתה מוצא בו הוא מלחמת הישרדות יומית.

אוז יאלץ אותך להוריד את הגינונים החברתיים. גם כאסיר וחשוב מכך, כצופה. הוא יאלץ לגרום לך לחזור ולחשוב כמו בעל חיים. אם בבית הצרכים האישיים מוחבאים מאחורי דלת סגורה, באוז החרא נמצא מולך כל הזמן. והמציאות פשוטה: אתה חייב להתנהג כמו חיה כדי לשרוד. אין לך שום סיכוי לעשות את זה כשאתה אדם. המוסריות רק מחלישה אותך. (יערה יעקב) 

סקס והעיר הגדולה

מכירים את זה שארבע בחורות (או שלוש, מה זה משנה) נכנסות לבית קפה ואומרות "שיואו! אנחנו כמו ב-"סקס והעיר הגדולה"? ברור שמכירים. הסדרה של סמנתה, מירנדה, שרלוט ובעיקר קרי בראדשו, שינתה את כל מה שרצינו לחשוב על יחסי "החברות הכי טובות".

בניגוד לסדרות בהן הוצגו דמויות נשים על המסך באופן מאוד חד-גוני - או כביצ'יות שהולכות מכות עם העולם ("שושלת", "מלרוז פלייס") או כחברות ורדרדות מתוקות ורדודות ("חברים" ואפילו "בוורלי הילס"), קנדיס בושנל השכילה להפיח בדמויות שיצרה (ודארן סטאר הביא אל המסך) רוח חיים של ממש, ובאופן מפתיע: אופי.

שיחת בנות סטנדרטית. סקס והעיר הגדולה

היחסים בין ארבע הדמויות הראשיות ב"סקס והעיר" מורכבים, ועומדים לא אחת למבחן, כאשר מעל לרביעייה כולה מרחף המבחן התמידי שלה - ככזו מגובשת כל כך - היחסים עם שאר העולם.

לדמויות העגולות של הסדרה יש גם ממד נוסף, והוא גילן. לראשונה, אחרי שנים של נשים בגילאי ה-30 שהשתלטו על הפריים-טיים האמריקני בסדרות שהזכרנו לעיל ואחרות, הגיעה כאן הרביעייה הזו שהצהירה בגלוי שה-40 הוא ה-30 החדש, ושהחיים, גם אם לא הבאת בעל-ילד-כלב לעולם עד לעשור החמישי של חייך, יכולים להאיר לך פנים.

המהפכה הטלוויזיונית הזו, ועוד כמה קטנות בדרך, הופכות את "סקס והעיר הגדולה" ליצירה החשובה ביותר שנראתה ב-HBO בארבעים שנות קיומה, ואפילו לאחת החשובות שנראו על מסך הטלוויזיה בארצות הברית השמרנית (כן, עדיין) אי פעם. (עמית קוטלר)

הסופרנוס

לעתים נדמה, כי לפני תקופתה של רשת HBO לא ממש זכינו לראות על המסך הקטן סמים, אלימות הארד קור והמון המון סקס. הסדרה שעושה זאת טוב יותר מכולן היא הסופרנוס, שלא משנה בכמה פרסים זכתה, אף אחד מהם עדיין לא מתקרב לתאר את גאוניותה וייחודה.

כבר בפתיח הבלתי נשכח, אנו זוכים להצצה חטופה לעולמו של טוני המאפיונר בשעה שהוא חולף על פני ג'רזי האפרורית והתעשייתית, כשרק עיניו נגלות אלינו דרך המראה של הרכב מבעד למסך העשן של הסיגר שלו. הנוף של המסע הקטן הזה כולל בית קברות, שלל מבנים פאליים ואיך לא, גם פיצרייה. רק הפתיח לבדו כבר מבהיר לצופה מה זה אומר להיות טוני סופרנו, ולנו כצופים ברור שזה עסק הרבה יותר מורכב ממה שנראה לעין.

חוללה את השינוי. הסופרנוס

בסופרנוס כל דמות ודמות היא עולם ומלואו. קשה לבחור דמות אחת ספציפית שהפכה את הסדרה הזאת למה שהיא. אמא של טוני שאמללה אותו ואת כל בני המשפחה עד העונה השלישית בה החזירה את נשמתה לבורא, ראלפי המטורף והאלים, כריסטופר מולטיסנטי שתמיד אבל תמיד פישל בסופו של דבר, כרמלה האישה המסורה שנבגדה אין ספור פעמים על ידי בעלה ועדיין נשארה לצידו כי אין מה לעשות, ככה זה משפחה.

וטוני, טוני סופרנו החזיר, השמן, השוביניסט, האלים ואיש המשפחה עם התקפי החרדה שכה אהבנו. ראינו אותו בוגד, ראינו אותו משתולל מהתקפי זעם, רוצח ומה לא, אבל כמה אהבנו את האיש הגדול הזה. כמה היה זה קל להתחבר לדמות של הפסיכופט הזה, עם כל הטירוף שלו. בסופו של דבר, אף אחד לא רצה לראות את טוני נופל. טוני סופרנו הצליח לרגש אותנו למרות ואולי בגלל השילוב הבלתי אפשרי בין העולם האלים בו הוא חי ביום יום לעומת חייו כאיש משפחה, כאב אוהב ודואג ובעל שתמיד יהיה שם כשצריך אותו, גם אם פה ושם יש לו כמה מעידות. באיזשהו מקום, אולי גם אנחנו רצינו לפעמים להיות קצת טוני סופרנו בעצמנו. לקבל מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים. להיות בשליטה כמעט מוחלטת על החיים שלנו ושל הסובבים אותנו. בקיצור, להיות קצת חזירים לפעמים.  (יעל לינזן)

עמוק באדמה

הפנינה השחורה "עמוק באדמה", מסמרה אותי ורבים אחרים לספה, לפתה חזק בגרון, ריגשה, טלטלה, הצחיקה, ערערה ובקיצור, עשתה את כל מה שטלוויזיה טובה באמת אמורה לעשות. "עמוק באדמה", על חמש עונותיה המדכאות והמופתיות, שודרה בארה"ב בין השנים 2001-2005, זכתה בפרסים רבים (ביניהם 3 פרסי גלובוס הזהב ו-9 פרסי אמי) ובאינספור תשבחות. עם כל הכבוד לסיפור המסגרת המקורי ולעיסוק במוות, גדולתה וחדשנותה נבעו בעיני, בעיקר מהכתיבה ומהבימוי המדויקים. הסדרה שודרה אמנם אחרי "הסופרנוס", שכבר כרתה את הברית בין עולם הטלוויזיה והפסיכולוגיה והציבה רף גבוה בכל הנוגע לכתיבת התהליכים הנפשיים ההדרגתיים שהפורמט הטלוויזיוני מאפשר לדמויות לעבור, אבל איזה דמויות רקח עבורנו אלן בול ("אמריקן ביוטי", "דם אמיתי")! איזו מורכבות, אילו דיאלוגים חדים וכמה הרס עצמי.

רגע לפני שהפך לדקסטר. סצינת הסיום של "עמוק באדמה"

בול טיפל בשחקנים המעולים שלו פיטר קראוזה (נייט), רייצ'ל גריפית'ס (ברנדה), פרנסס קונרוי (רות), מייקל סי הול (דיוויד) ולורן אמברוז (קלייר) בפינצטה ובלי רחמים. האכזריות לא תמיד הייתה נסבלת, בד"כ זה גבל בהתעללות בהם ובנו (הפרק בו דיוויד נחטף ע"י הטרמפיסט הפסיכופט, המוות של נייט), אבל רגשות ההזדהות שעורר הפסיפס האנושי ההזוי הזה, היו כל כך עמוקים, עד שגם היום, שמונה שנים אחרי שירדה מהמסך, היא עדיין תקועה שם במוח, חיה ונושמת.

מערכת היחסים של דיוויד וקית' הייתה הפעם הראשונה שבה מערכת יחסים ההומוסקסואלית הוצגה מחוץ למגרש סגור וטופלה באופן דומה למערכות יחסים זוגיות הטרוסקסואליות. פרק הסיום הפנומנאלי והמושקע, אחד הטובים שנראו בתולדות הטלוויזיה, ארך 75 דקות, והמחיש בסיקוונס האחרון שלו באופן הכי ספציפי שאפשר איך כולם מתים בסוף.

כמעט כל פרק בסדרה עמד כיצירה קולנועית בפני עצמה ומימש את השאיפה הנשגבת בכתיבה תסריטאית טובה בעיני- לקחת את הדמויות למקום שהכי לא נוח להן בו, פיזית ו/או נפשית. לשים אותן שם, לנער חזק, ולראות מה קורה. (עיינה לי)

כשהסתיימו חמש העונות של "הסמויה" חשתי ריקנות מסוימת. נכון, היא לא סדרת המשטרה הראשונה, ואין ספק שלמרות שיוצרה בשנות האלפיים הרבה מסממני התסריט, הצילום והדמויות בה הפריחו ריח ניינטיז שפסה מן העולם. בסך הכל סדרת משטרה שמתרחשת בבולטימור, שהוא סוג של פתח תקווה בקנה מידה אמריקני, פרבר עצום והטרוגני, רב-טיפוסים מכל הסוגים, אבל כזה שהפשיעה בו היא אחת מהבעיות המכוננות את הנרטיב המתוחכם, לפחות כמו יוקר המחייה שלנו. הריקנות הזאת, למרות שחשבתי שהיא תופעה חולפת - מסרבת מאז להתמלא.

תסריט מותח. הסמויה

"הסמויה" הגישה לצופה הזדמנות לחשוב אל מול תסריט מותח, אנושי ואמין ביותר על פושעי סמים הזויים, ושוטרים שרודפים אחריהם. אבל מה שכל כך גאוני בה, זאת העובדה שמעונה לעונה, מאבק הקיום של מכור כמו "באבלס", מתחבר למירוץ לראשות העיר, למערכת עיתון גדול ולשחיתויות פוליטיות בצמרת המדינה. המעגל של "הסמויה" מתרחב בכל פרק ופרק. אבל עזבו את המסר. "הסמויה" היא סדרה שפשוט מספקת הנאת צפייה צרופה.

ביטויים כמו "שיייייייט" (מי שראה אמור להעלות כרגע חיוך על שפתיו), "סטאש" (מחבוא סמים), "מאסל" (שרירים, במובן של פרוטקשיין) ו "פו-ליס" עושים חשק, סתם בשביל ההרגשה, לגלגל מדי פעם את שמו של מקנולטי או קרקטי (שלמרות דמותו המעניינת ב"משחקי הכס", תמיד יישאר עבורי אותו פוליטיקאי צעיר ולבן) על הלשון. "הסמויה" מתאפיינת במבע טלוויזיוני משובח, דיאלוגים שנונים ועלילה כרונולוגית ארוכה, שלא מפסיקה להפתיע. גולת הכותרת שלה, ואחד המגנטים שגרם לכל כך הרבה צופים להתמכר לה ולא לוותר עליה (גם בעונות הפחות חזקות), היא דמותו החד-פעמית של עומר (Omar), רוצח וגנב סמים מזדמן וגיי, בעל אישיות כריזמטית, צלקות - ובתוך כל אלו, אישיות אדירה וקודים מוסריים משכנעים ושובי לב. אני לא יודעת מה אתם חושבים, אבל תכלס, אין דמויות כאלה על מסך הטלוויזיה. (שרי שביט)

הפמליה

ללא ספק, HBO שינתה את תרבות הצפייה שלנו בטלוויזיה, ובטח הרגילה את בלוטות הטעם שלנו לאיכות בלתי מתפשרת של צליל, תמונה וצבע. מהרגע שעולה רחש השלג המלווה את הלוגו על המסך, מתעוררת איזו תגובה פבלובית מידית ובטטת הכורסה יודעת: "יש, הולכים לראות משהו טוב".

כשקניה ווסט פגש את הפמליה

כשמיד אחר כך מתחילה הגיטרה של "ג'יינס אדיקשן" לנסר את הלילה של הוליווד, זה סימן שתיכף גם תשמעו משהו טוב. כי שמונה עונות של "הפמלייה" סיפקו לא רק תמונת פנטזיה של החיים בצד הנכון של הגבעות, קלוזאפים צבעוניים של סיליקון בביקיני וגברים קוּלים שיודעים להנות מכל אלה (טוב, חוץ מג'וני דרמה) - אלא גם פס קול משובח שליווה את וינס וחבורתו, בבסים אימתניים ודיסטורשנים נפלאים.

חלק מהמוזיקאים כמו יו 2, קניה ווסט וסנופ דוג גם הופיעו בסדרה בתפקידי אורח - וכן, זה חלק מפנטזיית ההתעשרות שגרמה לסדרה הזאת להיראות (ולהישמע) כל כך טוב. כי כשיש לך בריכה גדולה, אישה יפה ודילר חזק, כדאי שגם יהיה לך איך להשוויץ בסאב-וופר של המטוס הפרטי. (סטלי סולומונוב)

על הפנים

בין הישגיה הטלוויזיונים המרשימים של רשת HBO, כמו הסמויה, הסופרנוס ועמוק באדמה, מתבלטת הסדרה "על הפנים" כמשהו שונה לגמרי. גס, בוטה ולרוב נמוך. וזה אולי מה שהופך את "על הפנים, ל-HBO במיטבה. היכולת להפתיע ולהמציא תוכניות טלוויזיה שלא הייתם מצפים להן. במקרה הזה, ההפתעה היא שמדובר בסדרה שלא הייתם מצפים למצוא ב-HBO עצמה.

הסדרה מתמקדת בקני פאוורס, כוכב בייסבול לשעבר שסולק מענף הספורט בבושת פנים אחרי שהשתמש בסמים, השמין ובסך הכל היה חרא של בן אדם. הוא ממלא בצורה מושלמת את תפקיד הילד שמעולם לא התגבר, כמו שראינו בסדרות וסרטים רבים. 

אם עוד לא הכרתם את קני פאוורס - זה הזמן

אבל בניגוד לגברים אחרים שסירבו להתבגר על המסך שלנו, קני לא מתקדם לכיוון הזה בכלל, והוא מקיף עצמו בחבורת אנשים שרק מטפחים את התנהגותו. בניגוד לגברים אחרים שלא התבגרו על המסך, הדמות שלו גם לא ממש צומחת או מתפתחת. כשהעלילה מעמידה את קני במבחן, כמו בפעם שחברתו לשעבר השאירה ברשותו את בנם התינוק ונעלמה, הוא לא היסס להיכשל פעם אחר פעם.

אז מה סוד הקסם של קני פאוורס? בכל זאת, זו דמות דוחה, נרקיסיסטית, פוגענית וחסרת כל תכונה שמעוררת הזדהות. וכנראה שזו התשובה. בעוד סדרות כמו הסופרנוס והסמויה הצליחו לגרום לנו להזדהות גם עם הרוצחים הנלוזים ביותר, "על הפנים" אפילו לא מנסה. אולי בגלל זה קני פאקינג פאוורס יש רק אחד. (נתנאל שלומוביץ)

משחקי הכס

מהפכת הסקס מיוחסת לשנות ה-60, בהן המתירנות המינית הגיעה לשיאים חדשים. אנשים עשו סקס בלי קשר לנישואים, הגלולה למניעת היריון שיחררה את הנשים מלילות ללא שינה בשל דאגות ואיפשרה להן ליהנות מלילות ללא שינה בשביל סקס, גברים שחררו את עצמם מכל אחריות באופן כללי או בקיצור: חגיגות.

אבל בעיני מהפכת הסקס לא היתה מעולם. נשים מעולם לא קיבלו את החופש המוחלט לעשות סקס ועדיין להיחשב מכובדות, כמו שקורה עם גברים. בכלל, אם היתה איזושהי מהפכה בכל הקשור לנושא, הרי שהיא התחילה עם האינטרנט שהביא לנו את הפורנוגרפיה עד הבית, ועם הטלוויזיה שהלכה ואיבדה מומנטום ככל שנוצרו עוד ועוד ערוצים ותכניות.

סדרת מופת שהסקס מקלקל אותה. משחקי הכס

HBO נחשבת לפורצת דרך בתחום הנשים שמדברות על סקס, עושות סקס ואפילו, אבוי לבושה, נהנות ממנו. אבל באותה מידה, הניסיונות ליצור טלוויזיה שכולם ירצו לראות, הובילו את הרשת אל מקומות אפלים, כמו "משחקי הכס", שהיא ללא ספק סדרת מופת שדווקא הסקס מקלקל אותה.

בניסיון להיות נועזת ומיוחדת במינה, היוצרים תלו יותר מדי תקוות בסצנות רוויות באיברים אינטימיים, בעיקר של נשים, בהשפלתן ותיחזוק המאצ'ו הגברי על חשבון האישה העומדת על ארבע. HBO יכולה בקלות להיות מלכת הטלוויזיה אם תשכיל להמשיך להעסיק מוחות מבריקים שימציאו תכניות שישנו את פני הטלוויזיה, אבל הרשת חייבת לדעת לבחור את החומרים כדי שלא למצוא עצמה ברחוב אחורי, נשענת על קיר, החצאית למעלה ותחתוניה מופשלים, מביטה בעצב איך הקהל שלה זונח אותה. (מור אלזון)

Hard Knocks

יתכן ש"אוז", "הסופרנוס", ו"הפמליה" לא היו באות לעולם לולא HBO השקיעה משאבים כספיים ויצירתיים רבים כל כך במשדרי הספורט שלה. לאורך שנים נודעה הרשת כאכסניה לאירועי ספורט בשידור ישיר - ובהם קרבות איגרוף, שהועברו לקהל במתכונת של "pay per view". הראשון שבהם היה הקרב המיתולוגי בין מוחמד עלי לג'ו פרייזר שנערך ב-1975 בפיליפינים, וכונה "Thrilla in Manila". שנתיים לאחר מכן, השיקו קברניטי הערוץ את התוכנית "Inside the NFL" שסיקרה את ליגת הפוטבול האמריקנית, ונלחמה בעוז בתוכניות דומות מהרשתות האמריקניות הגדולות עד שירדה מהאוויר ב-2008. שלושה עשורים הפכו אותה לתוכנית בעלת תוחלת החיים הארוכה ביותר בתולדות ערוצי הטלוויזיה בכבלים בארצות הברית.

מיאמי דולפינס ב-"Hard Knocks"

על ההצלחה של "Hard Knocks" אפשר ללמוד דווקא מההסתייגות של קבוצות ה-NFL מהתוכנית. היא מעוררת המון עניין מצד האוהדים, אולם מצד שני העניין הזה מפריע לא פעם להכנות.

מאז 2001 היו לסדרה רק שבע עונות, בהן לקחו חלק שש קבוצות. האחרונה שבהן היתה מיאמי דולפינס, סוג של ברירת מחדל אחרי שכמעט כל קבוצה אחרת סרבה להפקה. האם העובדה שג'יי לו, פרגי וגלוריה איסטפן נמצאות בהנהלת הקבוצה השפיעה? כנראה שכן. כך או כך, גם את העונה הזאת יכולה HBO להכתיר כהצלחה. בסופו של דבר, אנשים הם אנשים, ולא משנה איזה מדים הם לובשים. (אמיר בוגן)

ומהי הסדרה הטובה ביותר של HBO בעיניכם? טקבקו לנו