תושבי הממלכה רוצים אותנו נחמדים בממ"ד

מישהו נתקל במשהו תוך כדי החיפזון, הרעש מבהיל. הקטנה מיטיבה את אחיזתה על צווארך. בדלת הממ"ד הילדים שואלים - מה עם הכלבה? גם המוח שלהם עובד על אוטומט, על סדר פעולות קבועות לביצוע. הם רק בני 6 ו-9 וכבר חושבים פק"לית.

בתוך הממ"ד חם, נעים ובטוח. במשך זמן האזעקה ולאורך הדקות הארוכות שבאות אחריה עד למשמע קול הפיצוץ, הופך ביתך מבצרך לאזור צרתך, לאזור לא בטוח שיש להימלט ממנו. רק בממ"ד בטוח! פתאום מה שהכי יקר לך בבית מתנקז לחדר אחד, אטום ומבוצר. לעצמי אני אומר - כמה טוב שיש לנו ממ"ד. בלבי אני חש כעס על כך שלעשרות אלפים אחרים אין.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

• תהיי הרה ותשתקי / רוני קציר
• מנחם בגין היה תולש את שערותיו / יחיעם ויץ
  

עוצר לרגע ומביט סביבי, עוד תמונה חדשה מצטרפת לאלבום "התלול-מסלול" הפרטי שלי, לאלבום הקולקטיבי-הדרומי שלנו. כל חושיי האבהיים זועקים בי; לא ייתכן לגדל כך ילדים! לְמה שנראה על פניו שילדיי כבר התרגלו והסתגלו, נפשי ומוחי מוקיעים בשאת נפש. מה שנתפס בעיניהם "כי ככה זה" וכהשלמה עם המצב, אצלי נתפס כהזוי, והגוף באופן אינסטינקטיבי כמעט מנסה לדחות את השֶתֶל הכפוי הזה. תחושת דז'ה-וו.

רצים למקלט באזעקה בבאר שבע. כי ככה זה(צילום: הרצל יוסף)

למעלה ממיליון איש מתושבי הארץ הזו נושאים בקרבם תמונות כאלו ואחרות מהשנים האחרונות, מסרבים למלא את חלקם הכנוע בתיאטרון הרחוב בשכונה הפרועה שלנו. מסרבים לקדם בברכה את משפחת "שגרת החירום" החדשה, שמתעקשת ונחושה לעבור לגור לידנו. שתישאר בבסיס הצבאי שלה, "שגרת החירום" הזו, ילדינו אינם (עדיין) חיילי גולני ושריון. הם אינם נושאים תארים ממלכתיים מחייבים ומכובדים, וחוץ מזה - כתפיהם צרות מדי מלהחזיק ולשאת את "החוסן הלאומי" של מדינת ישראל. הם ילדים - לא מגויסי מילואים לעת צורך.

אחר כך בא השקט המתוח ובאמתחתו האין-ברירה, צריכים לחזור לשגרה. אז אם כבר קמנו מוקדם, נוציא את הכלבה לטיול בחוץ, מקסימום נשתטח על הארץ ונתפוס מחסה ברחוב אם תהיה עוד אזעקה. כלי רכב מנומנמים נוסעים כבר על הכביש, מישהו נחפז אל בית הכנסת השכונתי, להספיק תפילת שחרית, עוד מישהו מטייל עם כלבו, לשכן אחר דחוף דווקא עכשיו לזרוק את שקית הזבל המתפקעת של סוף השבוע.

תושבי העיר הנפלאה הזו לא מתבלבלים. בשקט מופתי ובקור רוח מתעקשים לחיות חיים נורמליים. תחושה חזקה של ביחד עוטפת אותי, מנגד תובנה מטרידה אך גם מנחמת מבליחה בי - אף אחד מבין 210 אלף מתושבי העיר הזו לא ישאל הבוקר את רעהו: למה אתה עייף?

 מתי התעוררת הבוקר? אין צורך לשאול - הרי כולנו התעוררנו הבוקר באותה השנייה. איך זה להתעורר בו זמנית עם עוד מאות אלפי אנשים? מוזר. הפכנו מחברה שבה כל ישראל ערבים זה לזה לעיר שבה כל הבאר-שבעים ערים זה לזה.

עכשיו שקט, הנפש והמוח פנויים להרהר, להבין ולעכל. תושבי הממלכה רוצים אותנו נחמדים, כאלה שנעים לחבק, נעים ללטף, נעים לנחם - כמו דובי פרוותי מחמם לימי החורף הממשמש ובא. שלא ננשוך, שלא ננבח בין שתיים לארבע, שלא נפריע לקפה של הבוקר, שלא נפר את השקט שלפני הסערה. כי הסערה תבוא, כולם יודעים שהיא תבוא. אז בינתיים תנו ליהנות מהשקט - בחייתכם. בוקר טוב ישראל!

טל אל-על, חבר מועצת העיר באר שבע

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@ynet.co.il