הכאב של מרגריט דיראס
לכבוד הוצאה מחודשת לרומן אותו כתבה הסופרת הצרפתייה שלא השתייכה לשום קבוצה אמנותית רשמית, ונעה ביצירתה בין בדיון לאוטוביוגרפיה: הזדמנות להכיר מחדש את מרגריט דיראס
"מצאתי את היומן הזה בשתי מחברות, בארונות הכחולים שבנופל לה-שאטו. לא זכור לי כלל שכתבתי אותו. אני יודעת שעשיתי זאת, שאני כתבתי אותו, אני מכירה את כתב ידי ואת הפרטים שאני מספרת... אבל איני רואה את עצמי כותבת את היומן...כיצד יכולתי לכתוב את הדבר הזה, שעדיין איני יודעת לכנותו בשם והמעורר בי בעתה בקוראי אותו שוב".
פתיחה מרשימה ומתעתעת זו, היא פתיחתו של "הכאב" מאת מרגריט דיראס, בתרגומו של אביטל ענבר. הספר, שפורסם בעברית ב-1987, רואה אור כעת במהדורה חדשה, בתוספת אחרית דבר מאת מאיה מיכאלי (ספרית מעריב). זוהי הזדמנות נוספת ויקרת ערך, להתוודע לאחת היוצרות המעניינות והמרתקות של המאה ה-20.
מרגריט דיראס נולדה ב-1914 בשם מרגריט דונדייה בהודו-סין (היום וייאטנם), קולוניה צרפתית אליה עברו הוריה בעידודה של הממשלה הצרפתית. אביה נפטר זמן קצר לאחר שהגיעו למקום, והיא נותרה לבדה עם אמה, מורה קשוחה ועקשנית, ואחיה הגדול, כאשר השניים, על פי כתביה ועדותה, נהגו להתעלל בה.
תקופת חייה כנערה במושבה המבודדת שבקולוניה עברו עליה בעוני, דוחק והשפלה, ותוארה בספרה "המאהב". הספר זכה בפרס גונקור, ואף על פי שדיראס היתה במאית ותסריטאית בעצמה, מלבד היותה סופרת ואינטלקטואלית חשובה, היא לא לקחה חלק בעיבוד הקולנועי של הספר.
"המאהב", שראה אור בבגרותה, הוא יצירתה המוכרת ביותר, וזאת שהביאה לה פרסום עולמי, על אף כמה יצירות מעולות וחשובות לא פחות שקדמו לו. ביניהן: "מודראטו קנטבילה", "הירושימה אהובתי" (שגם כתבה לו את התסריט לסרט המוכר), "סכר נגד האוקיינוס השקט" ועוד.
בודדה בגל החדש
על אף שלא השתייכה לאף קבוצה ספרותית-אמנותית באופן רשמי, היו שגרסו כי דיראס היא מיוצרי "הגל החדש" הצרפתי. ניסיונותיה לבקע את השפה והטקסט, בין השאר באמצעות ערעור היסוד הבטוח שעליו הקוראים יכולים להישען: ההבחנה בין בדיון למציאות, ובעזרת מבעים סותרים, מתחלפים וגמישים, המערערים על הטקסט עצמו.
דוגמא לכך ניתן למצוא בפתיחת "הכאב", שהוצגה לעיל, ובו היא מתארת את ההמתנה המייסרת לבעלה, הסופר רובר אנטלם, מן המחנות הנאצים. הוא אכן חוזר לבסוף, במצב גופני ונפשי ירוד, ודיראס מטפלת בו עד להחלמתו (את ההמשך לא נגלה). במהדורה העברית עוד ארבעה טקסטים, מהם בדיון ומהם תיעוד. אך כאמור, גם מה שדיראס מצהירה עליו כבדיון, מחייב סקפטיות מצד הקוראים.
"מרגריט דיראס היא אחת הדמויות הבולטות ביותר ואולי אפילו המובהקות בחיי הרוח של צרפת מאז מלחמת העולם השנייה", מספרת יערה שחורי, משוררת ועורכת מפעל קסת לספרי ביכורים. "סגנון הכתיבה העז והייחודי שלה, החיפוש התמיד אחר חשיפת זרמים לא מודעים והמעברים המרתקים שלה בין פרוזה לאוטוביוגרפיה, כשהיא גונבת את הגבול שוב ושוב בין האזורים האלה, הם חלק ממה שייחד אותה. תווי היכר, אם תרצה".
שחורי מוסיפה כי "השאלה מה אוטוביוגרפי ומה כמו אוטוביוגרפי היא מן הסתם שאלה לחוקרי ספרות ולאו דווקא לקוראיה, כי דיראס חזרה בכתיבתה שוב ושוב לאירועים ואפיזודות מכוננים מחייה, וכתבה אותם בדרך אחת ואחר כך בדרך אחרת; הפכה גם את מה שמובן מאליו למה שיש לשאול עליו שאלות. השאלות האלה אינן רק מה קרה באמת, אלא אולי מה יכול היה לקרות ומה ראוי היה שיקרה. היא, בכל אופן, לא מניחה למה שנדמה כגבול יציב להישאר ככזה".
לכודים במלנכוליה
הפסיכואנליטיקאית והבלשנית הצרפתייה ז'וליה קריסטבה כינתה את המפגש של הקוראים עם כתיבתה של דיראס ככזה שמותיר אותם "לכודים במלנכוליה, מבלי שיהיו מסוגלים להיחלץ מקורי העכביש של הטקסט" (מתוך אחרית הדבר, הציטוט בתרגומה של קרן שמש). אך לא רק קריסטבה היא שיצרה שיח מעניין סביב דמותה ויצירתה.
כך גם החוקרת הפמיניסטית הלן סיקסו שדנה במה שמכונה "מחלת הכאב" של דיראס, והאופן בו היא משפיעה על קוראיה, סופרים ואמנים מהחוג האינטלקטואלי של צרפת, כמו גם מדינאים ופוליטיקאים. דיראס, שהיתה חברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, וטענה כי המשיכה להחזיק ברעיונות סוציאליסטיים כל חייה גם לאחר שפרשה מן המפלגה, לקחה חלק פעיל בתנועת ההתנגדות (הרזיסטנס) במהלך מלחמת העולם השנייה.
זאת אף על פי שבתחילת המלחמה היא עבדה במחלקת הצנזורה, שחייבה אותה בשיתוף פעולה מסוים. המלחמה הותירה את דיראס נפעמת. כתבים רבים שלה - ספרותיים ויומניים - עוסקים בחרדה ובאימה שמכוננת המלחמה, ובה בעת היא מנסה להתחקות אחר שאלות מהותיות בעתות מלחמה, כגון כיצד ניתן לענות אדם ולהיות אטום לכאבו, כיצד ניתן בכלל להיות משתף פעולה ומלשין, והאם נגזר על האישה להיות הפסיבית הממתינה לבעלה שיחזור מהמלחמה גם אם מצבה הנפשי השתנה. שאלות אלו ואחרות נמצאות במרכז הכתבים שלה, ומופיעות ב"הכאב" בעוצמה חסרת פשרות.
יש לציין כי רק לפני שנתיים ראתה אור בהוצאת כתר מהדורה עברית מקיפה ל"מחברות המלחמה" של דיראס. שחורי, שערכה את הספר מבארת כי אלו "ארבע מחברות שכתבה דיראס בכתב יד צפוף בזמן מלחמת העולם השנייה וערכה אותן בין השנים 1943-1949. זה עבורי אחד הפרויקטים החשובים ביותר שלקחתי בהם חלק כעורכת בהוצאה. במחברות אלו היא מתארת בכוח לשוני וספרותי עצום את האירועים המרכזיים בחייה עד אותן השנים.
"המחברות פורסמו רק ב-2006, עשור לאחר מותה. הספר 'הכאב', היפה והחשוב לכשעצמו, שהתפרסם שנים רבות לפניהן, עומד בפני עצמו - אך אין לשכוח שהוא גם גרסה ערוכה ומתומצתת למה שמופיע בחלק מן המחברות, שמכילות כתבים נוספים".
עשרות ספרים כתבה דיראס לאורך חייה, עד שנפטרה ב- 1996 (על מצבתה נכתב פשוט MD).
היא היתה במאית ותסריטאית מוערכת, אשר אתגרה את המבע הקולנועי המקובל, משום שהשתמשה בטכניקה של רמיזה מאשר מפורשוּת. אולי היה זה העניין שלה במצבי קיצון - שכן כל יצירותיה עוסקות בשבירה של ציפיות הקוראים והצופים, הן מהמהלך הנרטיבי המקובל והן באשר להחלטות הדמויות ועיצובן, הקורא תיגר על מודלים מסורתיים (כך למשל, ב"הכאב", דמותה שלה כאישה מפתיעה, מתעתעת - בהחלט אינה הולכת בקנה אחד עם הדימוי של עקרת הבית הפסיבית).
גם בחייה האישיים נהגה דיראס לפרוץ את הגבולות (שככל הנראה היו קשים עבורה), וניהלה רומנים ומערכות יחסים בעת שהיתה נשואה (בין השאר עם חברו הטוב של בעלה ובידיעתו של האחרון). כשנישואיה לאנטלם נסתיימו לבסוף, היא התחתנה עם הסופר דיוניס מסקולו ולשניים נולד בן. דיראס היתה ועודנה אחת הקולות המעניינים והבלתי-נשכחים של הספרות הצרפתית והאירופאית. אולי ניתן להבין את דמותה בצורה הטובה ביותר דרך מילותיה שלה, מתוך "הכאב":
"הכאב הוא אחד הדברים החשובים בחיי, המילה 'כתוב' אינה הולמת אותו. מצאתי את עצמי נוכח דפים מלאים בשיטתיות כתב יד סדיר ונינוח להפליא. מצאתי את עצמי נוכח אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש שלא העזתי לגעת בה, ושלעומתה, ספרות מעוררת בי בושה".
