"שֶרי": בידור קלאסי, אבל מה זה קלאסי?

"שֶרי" של קולט נחשב רומן "קלאסי", ומעלה את השאלה מהי בעצם קלאסיקה. האם המושג הזה עובר זילות אין סופית (עם ובלי קשר לספר זה, ומתי יצירה הופכת לקלאסית, ומי לכל הרוחות מחליט על כך. ההנחה הרווחת כיום היא שקלאסיקה היא קודם כל יצירה על-זמנית, כזאת שחולפת על פני אופנות, טרנדים ופוסט מודרניזם, ומתיישבת היטב בסלונים של הקוראים גם במאה ה-21.

• "נמר השלג": בין העולם, לעולם השלישי
• "חזקים וחלשים ": הגיבורה היא היידיש
• "עין הנפש": בתוך המוח פנימה  
  

קלאסיקה, בעיקר בעבר, אבל גם היום, מקבל את הגושפנקא מהאקדמיה. אם ספר היה מספיק חשוב כדי להמשיך להתייחס אליו, הוא כנראה קלאסיקה. כמובן, יש גם כוחות מסחריים. לפי ההנחה הזו, אם ספר מספיק חשוב, כדאי להוציא לאור תרגומים נוספים שלו, הוא כנראה נמצא תחת אותה ההגדרה.

"שֶרי". קלאסיקה מהסוג הרומנטי (עטיפת הספר)

בלי להיות יותר מדי ניאו-מרקסיסט, לפעמים הצורך לתרגם "קלאסיקה" הוא באמת צורך מסחרי, והבחירה נעשית רק על סמך שיקולים מסחריים - מה יצלח איכשהו את מהמורות הזמן ועדיין מסוגל לשבות את לב הקוראים. לכן, כדי לצאת מכך, אפשר לומר כי יש קלאסיקה ספרותית, ויש קלאסיקה מסחרית ספרותית. הן לא בהכרח שני קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים. אבל הן גם לא ישות אחת.

משולש אהבה, נסים ונפלאות

"שֶרי" של קולט לכאורה הולך כמו ברווז (קלאסיקה), מגעגע כמו ברווז, נראה כמו ברווז, אבל הוא לא לגמרי ברווז - אם כי הוא גם לא ההיפך. סך הכל, מדובר בספר מאוד מבדר. זהו סיפור אהבה בעל כוח אוניברסלי, ואין מה לעשות. אהבה היא נושא על-זמני, ויש נוסחאות של סיפורי אהבה, שלא משנה כמה יהיו שחוקות ומשומשות, הן תמיד יעבדו עלינו, כמו למשל משולש אהבים. כמובן, אין בזה שום דבר מרענן או חדשני לזמנו, גם באותה תקופה בה הוא נכתב, הרי גם שקספיר ואפילו הטרגדיות היווניות כבר ידעו להעריך את הפוטנציאל הדרמטי של הסוגיה ולעשות בה נפלאות.

הרומן, שנכתב ב-1920, מספר על לאה לונוול, לשעבר נערת שעשועים, ובהווה הסיפורי כבר אישה הנושקת לגיל העמידה, שיש לה מאהב צעיר ונרקיסיסטי עד בחילה ושמו שרי. אותו בחור הואדמות די אינפנטילית של יפיוף חסר אחריות, מלא בכסף ובתשוקה, שלא ממש מצליח לעורר קורט מינימלי של אמפטיה או סקרנות אינטלקטואלית, וחי כמו עלה נידף ברוח הסלונים הפריזאיים. מעין דמות שראינו ארכיטיפים שלה עוד מספרו של פייר שודרלו דה לאקלו, "יחסים מסוכנים".

בשלב מסוים הוא חייב להתחתן, לא בגלל אהבה כמובן, אלא בגלל אינטרסים כלכליים וחברתיים, ומוצא לו אישה צעירה וחטובה. אך לרגע הוא לא מפנים כמה יהיה לו קשה לחיות ללא לאה, שבינתיים מחליטה לעזוב את הסביבה הקרובה ולצאת לטיול, כשהיא מותירה מאחוריה את משרתיה, כמה סימני שאלה - ובעיקר אותו המתהלך בחוצות פריז כמו אחוז כלבת.

כאמור, סך הכל "קולט" הוא רומן מבדר וקצבי. לפרקים הוא מריח כמו הקטעים

היותר מייגעים ב"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, לא כמובן רגעי התבוננות הגאוניים ותיאורי הנוף עוצרי הנשימה, אלא כל הפטפטת הבורגנית סלונית: מלא סבתות זקנות סורגות ומרכלות עד שהנשמה יוצאת, והקורא במן אקט אוטוסוגסטי אומר לעצמו: "נו טוב, זה מייצג נאמנה של תקופה, של מעמד חברתי וכדומה". אני מתכוון לכל אותם גינונים בהמיים המוסווים על ידי ממון משפחתי שמנסה לכסות כל פגם מוסרי, בעצם כל הוכחה כי הדמויות הללו נלעגות, ובעיקר משעממות.

אז מה בכל זאת מייחד את הספר הזה? מה שכן ייחודי אצל קולט בתור סופרת, היא החושניות החיננית שכמו טבועה בקוד הגנטי של הכתיבה שלה. זו מרחפת בין הדפים והסצנות, ותמיד נכתבת במינון נכון ומאוזן, ובכך מזינה את חלקי העלילה ומפיחה בהם כוח מיוחד. אז נכון, "שרי" בסופו של דבר אכן צולח את מהמורות הזמן ומסוגל לשבות את לב הקוראים, אבל העניין, בעיני, הוא בלב הגישה עצמה. הרי כל דבר יכול לצלוח את מהמורות הזמן. הן לא באמת קיימות. השאלה היא פשוט לאיזו מטרה: כדי למכור עוד כמה ארגזי ספרים, או באמת להעשיר את הספרות.