"מהפכות עושים אנשים משכילים, לא דתיים"
הבמאית נאדיה אל-פאני גורשה מתוניסיה בגלל סרטיה האנטי-דתיים ומוחרמת בגלל ביקור בישראל. "הפוליטיקה מתחילה בסרטים", היא קובעת בראיון ואומרת: "חשוב להציג סרטים ישראלים בעולם הערבי". ומה היא חושבת על הסרט על מוחמד?
חופש הבחירה הוא הנושא שמלווה את את סרטיה של הבמאית תוניסאית נאדיה אל-פני, שתגיע לישראל כאורחת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות שיפתח ב-5 בנובמבר. בעיקר עוסקים סרטיה לחופש הבחירה הנוגעת לאמונה דתית. היא, למשל, לא מאמינה באלוהים. לכאורה, מדובר בעניין טריוויאלי, אולם כשאל-פני הצהירה על הדברים הללו בארצה, היא יצרה תגובת שרשרת שהביאה לנידוי שלה מתוניסיה, ובעקבות כך עימותים אלימים ברחובות, איומי רצח, עמודי פייסבוק שמציירים אותה (במלוא מובן המילה) כשטן.
בראיון ל-ynet, אל-פאני מסבירה כי היא אינה מנסה ליצור פרובוקציה, היא פשוט רוצה שהמדינה בה גדלה תאפשר לאזרחיה לחיות איש איש באמונתו. למרות האלימות הבוטה כלפיה, היא אופטימית שכך יהיה בסופו של דבר. "המהפכה שקורמת עור וגידים בתוניסיה תוביל אותנו להשיג משהו שלעולם לא יאבד - הקול האישי שלנו, האפשרות לדבר בצורה חופשית. חופש הדיבור", היא אומרת ממקום מושבה בפריז, שהיוותה לה עיר מקלט.
"אנשים מחפשים את הקול שלהם, מנסים להשמיע אותו, הם כבר שבעים מהממשל הקיים, ממשל איסלמי שמנסה בכוח לכפות את הדת בתור החוקה", היא טוענת, "ברגע שאפשר יהיה להשמיע את קולנו ללא פחד, נוכל להשיג את מה שאנחנו רוצים - את החירות להאמין ולהתנהל בלי קשר לדת".
דיון תאולוגי בתוניסיה. מתוך "חילוניות, אינשאללה!"
קשה לה עם הנידוי. 11 שנים היא חיה בפריז, ואת סרטיה, ביניהם "חילוניות, אינשאללה!" ו"לא נגרם נזק" העוסקים בשאלת הקשר שבין דת ומדינה וכפייה דתית, צילמה בתוניסיה. "עכשיו", היא אומרת, "אני לא יכולה להיכנס לתוניסיה לצלם. הסרט האחרון כבר צולם במדינה אחרת, וחבל לי שזה המצב. לא חשבתי שזה יגיע לכך, אבל לפעמים צריך לשלם מחיר כבד עבור האמונות שלך".
בשני הסרטים בוחנת אל-פני את שאלת החילוניות ומתמקדת בחגיגות הרמדן. קשה לה להבין כיצד חג הנחוג על ידי מאמינים מוסלמים הפך לאירוע שכופה על אזרחי המדינה כולה להימנע מאלכוהול וממזון, חג שזמני התפילה שלו מצויינים בשידורי הטלוויזיה הממלכתית, כמו גם ברדיו.
ב"חילוניות, אינשאללה!" היא בודקת את סוגיית החילוניות ברחוב התוניסאי, ומעלה את שאלת ההפרדה בין דת לפוליטיקה בסדרת מפגשים עם אנשי רוח ואמנות, שכולם ללא יוצא מן הכלל מביעים דאגה לגבי חופש הדיבור שהולך ונעלם בתוניסיה.
סרטה "לא נגרם נזק" מביא זווית אישית יותר. באותה תקופה היא חלתה בסרטן, ומציגה את המחלה וההתמודדות עמה כמעין משל למתרחש בתוניסיה, בה הדת מרימה את ראשה המכוער, בליווי איומים על חייה, משום שהעזה לומר שאינה מאמינה באלוהים. הסרט מתאר את ניסיונה של אל-פני להבין כיצד חוברה הדת יחד עם המדינה ומדוע אנשים הולכים באמונה עיוורת אחרי הממשלה שלהם, ויחד עם זאת הסרט מתאר את מאבקה האישי של אל-פני בשדים של מחלתה ושל הנידוי שלה מארצה.
מניפולציה של הפחדה
הרגישות הדתית במדינות ערב באה לידי ביטוי מכוער ומתלהם גם בעקבות הסרט הפרובוקטיבי על הנביא מוחמד שהבעיר תבערה גדולה גם בתוניסיה. לפי אל-פאני, מדובר במניפולציה אחת גדולה. "איך יכול להיות שביום אחד, ממש באותו זמן שעלה הסרט, החלו מהומות אלימות בכל העולם הערבי - לא נקודתית, אלא ממש בכל הערים? הרי ברור שיש יד מכוונת מאחורי הסרט, יד שביקשה ליצור את המהומות ולהביא אנשים אל הסף כדי שיעשו דברים מטורפים", היא קובעת.
"איך יכול להיות שאנשים הצליחו להיכנס ככה לשגרירות האמריקנית בלוב ולרצוח בן אדם? או לשרוף בית ספר? איפה המשטרה? איפה הממשלה? וכן, יש לי תחושה שמדובר פה בדרגים גבוהים שאיפשרו לדברים לקרות בלי לתת דין וחשבון".
"תחבולה", כך היא מכנה את העניין, ומוסיפה: "ראיתי עשר דקות מהסרט ולדעתי אי אפשר בכלל לקרוא לזה סרט. לצערי הרב יש אנשים רבים שרוצים מלחמה. אמנם מולם יש רבים שתומכים בשלום, אבל הם לא יודעים כיצד להביא אותו, ויתרה מזאת, הם מפחדים. הם רואים את האלימות ברחובות, והם פשוט מפחדים לומר את מה שהם חושבים, את מה שהם מרגישים. בעזרת הפחד, הממשלה שולטת ומונעת מאנשים להגיב".
מלחמות דת הן לא עניין של תוניסיה או של העולם הערבי-מוסלמי בלבד.
"אני חושבת שזו בעיה בינלאומית שקיימת גם בארצות הברית וגם בישראל. אנשים משתמשים בדת כדי לגרום לאנשים אחרים לחשוב כמוהם. אני חושבת שעבור הרבה אנשים החיים קשים, וכשאתה פונה לאנשים שהם לא משכילים ואין להם יכולת לפתוח ולפתח את החשיבה, הדת היא זו שמושכת אותם, היא ההשכלה שלהם והיא מובילה אותם.
בלי אללה. הטריילר של "Neither Allah, Nor Master" של אל-פאני
"אני לא מצליחה להבין איך במיליניום שלנו, אנחנו מאמינים במשהו שנכתב לפני אלפי שנים, משהו שיכול להשפיע בצורה כזו על אנשים. למה להתבסס על משהו מיושן? הרי דברים משתנים. חייבים לעזור לאנשים להפוך למשכילים יותר, לגרום להם לשאול שאלות, להכיר עולמות אחרים, אנשים אחרים, להבין את האנשים האחרים במקום להקשיב לציטוטים עתיקים שיוצרים הפרדה.
"אי אפשר להתרכז בדת כמשהו שיציל את העולם שלנו, אי אפשר לתת הצדקה למעשים שאנחנו עושים בגלל שהדת מאפשרת. לא הדת היא זו שעושה מהפכות, אנשים משכילים הם אלה שעושים מהפכות והצדק לא יכול לבוא ללא חופש".
"המוסלמים מנסים להחזיר אותנו לאחור"
תוניסיה נחשבת לאחת מהמדינות הערביות המפותחות ביותר בעולם הערבי: יש בה שיוויון בין נשים וגברים, הפוליגמיה בוטלה, ישנם נישואים אזרחיים, אישה יכולה לדרוש גירושים וישנם עוד חוקים רבים שמסייעים לחזק את מעמדה של האישה. "אבל היום המצב משתנה בגלל השלטון המוסלמי", אומרת אל-פני, "מנסים להחזיר אותנו לאחור. לשמחתי, גם נשים וגם גברים יוצאים לרחובות, מוחים על העוול, ודורשים שיוויון מלא".
על פי אל-פאני השינוי מגיע גם לקולנוע הערבי, "כבר ראיתי מספר סרטים פמיניסטים מלבנון ומתוניסיה, שאת חלקם אף גברים יצרו, כך שאין ספק שאפשר לראות שינוי", אומרת אל-פני, "הקולנוע יכול לשנות את דרך החשיבה שלנו, ולא רק בכל הקשור ליחס לנשים. לצערי, סרטי קולנוע, בעיקר האמריקנים, עושים עוול לעולם הערבי ומחזקים סטריאוטיפים שפוגעים בעם הערבי, ובעיני אפילו בסיכוי לשלום עולמי".
לקולנוע יש כוח גדול עד כדי כך?
"הפוליטיקה מתחילה בסרטים", אומרת אל-פני, "סרטים רבים משתמשים בקלישאות כדי להציג את הערבים, גם את היהודים, ובכלל את השונה, באור לא מחמיא. אמריקה מנסה לחנך אותנו להתנהג על פי הסטריאוטיפים שהיא מציגה בסרטים. לצערי, אין לנו אפשרות להתחרות בקולנוע האמריקני שמייצר המון סרטים בכל שנה, אנחנו לא יכולים לעמוד בקצב, כך שהסטריאוטיפים, נכון לעכשיו, דינם להישאר כמו שהם".
דווקא בכל הנוגע לקולנוע הישראלי, היא מביעה הערכה: "ראיתי המון סרטים ישראלים נפלאים ואני חושבת שחשוב להציג אותם בעולם הערבי כדי שאנשים ישנו את דעתם לגבי הישראלים. שיראו שמדובר באנשים עם אותן בעיות אישיות, ואפילו בעיות כלכליות ודתיות כמו שיש במדינות אסלאמיות - אלה רק יכולים לקרב בין העמים ולהוכיח שאנחנו לא כאלה שונים זה מזה, באותה מידה גם צריך להציג בישראל סרטים מהעולם הערבי כדי שנכיר אחד את השני". סרטים ישראלים? כנראה שבעולם הערבי יש יותר פתיחות אליהם מאשר לסרטי של אל-פאני המוחרמים בפסטיבלים הערבים.
אל-פני מכוונת לא רק להיכרות כללית בין העולם הערבי ליהודי, אלא גם לפן האישי - בשנה שעברה, כשהוזמנה על-ידי הקונסוליה הצרפתית להציג את סרטה בארץ, התלבטה מספר חודשים אם אכן כדאי לה. גם היא שמעה סיפורים על השלטון היהודי, ועל הסבל של הפלסטינים. אבל בסופו של דבר הבינה שההחלטות שלה צריכות להיות מבוססות על היכרות אישית עם האנשים, לא מתוך הסתמכות על מה שהממשל מציג.
עם הגעתה, זכתה מיד לגינוי מצד גורמים בתוניסיה, אבל אל-פני לא חששה. "אני בעד השלום", היא אומרת, "זה כבוד גדול להגיע לישראל ואני חושבת שיש הבדל מהותי בין הפוליטיקה לבין האנשים, ושיש הרבה אנשים בישראל שרוצים שיהיה שלום. בשבילם הגעתי, בשביל לדבר ולהכיר ולהבין את הנושא, ולדעת שיש עם מי לדבר. הרי אם אתה עושה שלום עם האויב שלך, אתה צריך קודם להכיר אותו, ולא להסתמך על מה ששמעת עליו מאחרים. אולי יש להם אינטרסים ליצור או לשמר את המלחמה".
אז את מאמינה באלוהים?
הסערה הגדולה של חייה התחילה כשהצהירה שאינה מאמינה באלוהים. מוזר שאף אחד לא שאל אותה לגבי זה בעבר. "אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזו, ואני חושבת שזו השאלה החשובה מכל",
היא קובעת, "גדלתי עם שני הורים שלא האמינו באלוהים, ולכן גם אני לא מאמינה באלוהים. מעבר לכך, חונכתי לחשוב ולהשתמש במוח שלי. מבחינתי אין אלוהים שמביט בי ובוחן אותי אם אני בסדר או לא, אני אחראית לחיים שלי ולמה שאני עושה, זה המוסר שלי.
"אם אתה לא מאמין באלוהים, זה לא אומר שאין לך מוסר. בתוניסיה, האיסלאמים מאשימים אותי באי-מוסריות, ואני חושבת שהם אלה שלוקים בזה, משום שבשם הדת הם עושים דברים איומים שאינם מתקבלים על הדעת - משתמשים באלימות והורגים בשם האלוהים. זה פשוט לא הגיוני, ולכן עבורי, אלוהים שמאפשר מעשים כאלה הוא לא האלוהים שלי, אני לא מאמינה בו, וזו האמונה שלי".
