הבטיחו אסון, קיבלנו חופש. מסיבת סוף העולם

קצת לא נעים לי להודות, אבל בינתיים ממש כיף לי. לא בטוח שכיף היא המילה הנכונה כשבניין התמוטט, מנוף התעקם, אנשים טבעו ולפחות 13 נהרגו בהוריקן "סנדי", שעם הגעתה ליבשה הפכה לסופה. אולם, מי מאיתנו שלא קרסה לו תקרה על הראש - לפחות בינתיים - מרגיש דווקא די אחלה.

בחירות בארה"ב 2012 - לכל הכתבות של CNN ו-ynet בעמוד מיוחד

"סנדי" עושה שמות בחוף המזרחי של ארה"ב:

• אובמה מטפל ב"סנדי", ביידן וקלינטון יחפשו קולות
• הסוּפר סופה בחוף המזרחי: 6.5 מיליון בלי חשמל
• סנדי מכה בארה"ב: 13 נהרגו, מיליונים בלי חשמל
• החבל מהבאונטי: צפו בחילוץ מהספינה השוקעת
  

כיף על שום מה? על שום שפתאום הנחיתו עלינו, תושבי ניו יורק, שני ימי חופש - ככה, משום מקום. במהלך סוף השבוע האחרון הודיעו בהפתעה שבימי שני ושלישי אי אפשר ללכת לעבודה וגם שאסור לצאת מהבית. תוסיפו לזה מזג אוויר חורפי וקיבלתם, לפחות מבחינתי, חלום רטוב.

יש משהו יותר כיפי מלהישאר בבית כשבחוץ סופה? רחמיי והערכתי הגדולה לצוותי החירום וההצלה, הרופאים, האחיות, מכבי האש ועוד. לבי גם עם חברים שלי שפונו מבתיהם מחשש לאסון או שהוקפצו לעבודה שלא סובלת דיחוי, אך עבור רובנו, פשוטי העם, מדובר בסוג של חג. "חג סנדי" אם תרצו.

כמו חג שמכבד את עצמו, היו גם טלפונים

מאחר שכולם היו נעולים בבתים, נראה שכמעט כל מי שדיברתי איתו ניצל את הזמן כדי להשלים פערי צפייה באיזו סדרת טלוויזיה ואף לעשות מרתון של "דקסטר", "דאונטון אבי", "גירלז", "הומלנד" ו"דם אמיתי". אחרים ניצלו את הזמן להגשמת דברים שנדחו. אני, למשל, תליתי סוף סוף איזו תמונה וסידרתי מגירה חבויה - משימות שסביר להניח שלא היו נעשות גם עוד חודשיים לולא סנדי.

כמו חג שמכבד את עצמו, היו גם טלפונים. אני באמת חושב שקיבלתי אתמול (יום ב') יותר תשומת לב מאשר ביום ההולדת שלי. הכי הרגשתי טרנדינג: כ-ו-ל-ם, הורים, סבא-סבתא, עמיתים מהעבר, מכרים מגן חובה, תחקירניות מכל עיתון, מקומון, אתר אינטרנט ותוכנית בוקר. כולם נזכרו שאני קיים והפציצו אותי בטלפונים, הודעות טקסט, Whatsapp, פייסבוק, סקייפ ובשאר חיות דיגיטליות. 

פתאום כולם דאגו לשלומי, שאלו אם יש לי מספיק מים, אם ארזתי פנס ועדכנתי צוואה. עכשיו, לך תסביר שאתה בכלל בבית. בשלב מסוים כבר לא רציתי לבאס, אז זרמתי עם הלחץ. כמו במקרה סשה ברון כהן והתחתונים.

"איפה סנדי, הפרחה הזו?"

שוב קיבלתי שיעור בתקשורת: מהומה חדשותית מקפיצה את המניות האישיות. ואכן, רוב היום היה מדובר במהומה ותו לא. אני יודע שמבחוץ זה נראה רע. וזה באמת היה רע חלק מהזמן, אבל באמת שפחות ממה שהרשויות וכלי התקשורת הכינו אותנו אליו.

נתחיל מזה שפמפמו לנו את הסערה הזו במשך שבוע, אבל עד אתמול בצהריים לא היה כלום. כבר התחלנו לשאול זה את זה בצחוק "איפה הפרחה הזו, סנדי?" ו"למה היא מבריזה?". בהתחלה אפילו רציתי לקרוא לדיווח שלי "עפים על עצמם" בגלל הניגוד בין ההיסטריה ששודרה החוצה לבין מה שקרה בפועל.

פינוי פצועים בניו יורק(צילום: AP)

פמפמו את הסערה הזאת במשך שבוע(צילום: MCT)

חלק מההרוגים מתו מקריסת עצים עליהם(צילום: AP)

כל היום הוקדש ללחץ. בסוף זרמתי עם זה(צילום: AP)

עיר בעלטה. ניו יורק(צילום: AP)

המים הציפו את תחנות הרכבת התחתית(צילום: AP)

בניו יורק עצמה הסערה החמירה רק אתמול בערב, אבל כל היום הוקדש ללחץ, בהלה ואווירת קטסטרופה. הרחובות היו שוממים, רוב החנויות היו סגורות ורק הסופרמרקטים "תקתקו" מכירות בטירוף. אנשים "גילחו" את המדפים, לא השאירו סוכריה או בייגלה לרפואה.

גם מקרר הבירות התרוקן לחלוטין (שהרי מדובר במצרך חובה בעת אסון טבע), ועל הדרך אזל גם כל מלאי הגבינות, לחם, פסטה, חלב וקפה בטעם וניל. שיהיה. התור לקופות בסופר השתרך לאורך החנות ובין המעברים בכמות של אנשים שאני אישית לא ראיתי כמותה.

בטלוויזיה דיברו על אסון, אבל אסון לא הורגש. היו טפטופים, רוחות חזקות, אבל לא משהו שלא עברנו בעבר בחורף, בטח בהשוואה להוריקן "איירין" משנה שעברה. רק לקראת שש בערב שעון מקומי הגיע סוף סוף האקשן שלשמו התכנסנו: רוחות עזות, עצים נופלים, כבישים מוצפים, הפסקות חשמל, חלונות רועדים, בקיצור - אסון טבע שמכבד את עצמו.

חייבים להוריד את הכובע בפניהם. כוחות כיבוי בניו יורק(צילום: AFP)

רק הסופרמרקטים "תקתקו" מכירות בטירוף(צילום: AFP)

קצת אחרי השעה שמונה בערב כבר לא יכולתי להתאפק יותר, לקחתי את הכלבלב ויצאתי החוצה לראות מה הולך. גם זה, תכל'ס, לא היה נורא. אני מתייחס רק לאי מנהטן ולא לאזורים קרובים יותר לים - כמו למשל קוני איילנד - שחטפו את הסופה במלוא העוצמה.

כל המשוגעים יצאו החוצה

במרכז העיר, גם שעת השיא בעין הסערה הרגישה קצת כמו מסיבת סוף העולם. לא מעט משוגעים כמוני יצאו החוצה כדי לראות את הוריקן "סנדי" מקרוב. פה ושם התעופף פח אשפה, מדי פעם נפל עץ והגיע שלב שבו הכבישים הוצפו ויצרו מראות סוריאליסטיים כמו מונית שצפה לאטה. עבור הרפתקנים ואנשים שחשים עצמם כריסטיאן אמנפור מרשת CNN, כמוני נגיד, היה מדובר בתענוג לא נורמלי.

זה המקום לציין לשבח את כל עובדי עיריית ניו יורק שתקתקו עבודה מסביבנו גם כשהסופה הייתה בעיצומה. שטחים מסוכנים גודרו, לכלוך נאסף ונראה שמלוא המאמץ מוקדש למזעור הנזק. חייבים להוריד את הכובע בפניהם על הטיפול היעיל באסון, בטח כשמגיעים ממקום שבו שעה של גשם עלולה להטביע ילד מסכן ביפו.

בינתיים, הסופה עדיין נמשכת ואמורה על פי התחזיות להסתיים הערב. גם האקשן והבעיות נמשכים, אבל לפחות מבחינתי המצב לא ממש מסוכן. בואו נחזיק אצבעות שככה זה גם יישאר.