"החזרה למינכן": קיטש צהוב על חשבון הניצולים
סרטו של דני ענבר על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן לא חידש דבר, והפך את האסון לסיפור רכילותי לכל דבר. כל כך מוגזם לצפות ליחס של כבוד מיוצרי טלוויזיה?
במילה אחת: למה? ועשיו נפרק את זה לגורמים: ראשית, למה עכשיו? האם יש איזו סיבה מתקבלת על הדעת, כלומר יום שנה לזכר האירוע או גילויים חדשים חושפניים שדחוף להביאם לידיעת הציבור ובגללם שודר אמש סרטו של דני ענבר על אסון מינכן? בשני המקרים למרבה הצער התשובה היא לא. הסרט לא היה מיועד לשידור במשבצת הזמן הזו מלכתחילה. מה קרה שם, שלא איפשר את שידורה של "עובדה" בעונה החדשה שלה? ואם קרה משהו, למה לשדר דווקא את זה - כי אין שום דבר אחר במחסנים?
במאי האחרון שודר בערוץ ההיסטוריה סרט יפה ומרגש של משה לניאדו, בו נפגשו ניצולי טבח ספורטאים במינכן לראשונה וגם יצאו למסע של שחזור מדוקדק ועדין של השעות הקשות והימים הנוראים. בבסיסו של הסרט הונח כתב אישום למרגלותיה של החברה הישראלית שידעה לסגוד למותם ולבוז לחיים, כאילו היו הניצולים אשמים בעצם העובדה שנותרו בחיים במקום למות על קידוש השם. לניאדו בנה את הסרט שלו עקב בצג אגודל, בבדיקה היסטורית מחודשת ומדויקת שסייעה גם לניצולים וגם לצופים להבין את הכאוס האיום, את המחדלים, את אטימות הלב בהחלטה להמשיך את המשחקים האולימפיים ואת הפצעים שלעד יישארו פתוחים.
דני ענבר עשה סרט הפוך: אין בו גילויים חדשים, אין בו הרבה כבוד לבני אדם אבל יש בו דרמה, מוזיקה מאיימת, שחזור חפיפניקי אבל מסעיר, ונטייה כללית להפוך את אסון מינכן לסיפור רכילותי לכל דבר.
זה מתחיל ברמיזות המודגשות על כך שהניצולים שומרים עד היום טינה זה לזה: הנה סוקולסקי לא מדבר עם צברי וצברי בכלל חושב שרומנו לא היה גיבור, ויש גם אחרים שלא אומרים את המילה בשמם אבל מתפרשים כמי שלא סובלים את תשומת הלב היתרה לה זכתה אסתר שחמורוב, וכל זה במחילה גם מעניין כקליפת השום וגם מגמד את הטראומה שאין שנייה לה שעברו הניצולים, תהיה דעתם על האירוע אשר תהיה.
תעשה כאילו
סוקולסקי מדבר אכן מעט על האשם. הקו הרשמי, הוא אומר, היה שעצם העובדה כי ניצל מסמנת סוג של כישלון. אפשר היה לפתח את הנקודה הזו, אבל ענבר ממהר למיני-שחזור שלו במינכן, שם הוא מתחיל לעשות דברים שלא ייעשו.
תראו אותו מריץ את צברי הקשיש כמו שרץ פעם, ותשמעו כיצד בפסקול יש פתאום יריות ותבינו כמה חוסר כבוד יכול יוצר לחוש כלפי בני אדם מוכי טראומה כשהוא הופך אותם לחומרים פאסיביים שמתרוצצים על המסך כדי לספק ריגוש קרוב, על גבול הפורנוגרפיה. האם אי אפשר היה לקחת לצורך המשימה שחקן צעיר? האם צריך היה באמת להריץ את צברי ולהגיד לו משהו בנוסח "תעשה כאילו אתה בורח עוד פעם מהמחבלים"?
ונניח שצברי הסכים: אנשים מסכימים לעשות כל מיני דברים מוזרים, איומים וערלי לב לעצמם ולאחרים בחסות המצלמות. יש כאלה שאוכלים ג'וקים, יש כאלה ששמים רגל לזולת ויש כאלה שבוכים נוכח פני האומה, ובכל מקרה כוחה העודף של הטלוויזיה הוא כוח שיש להשתמש בו באורח מוסרי. ענבר לא עמד בפיתוי, ועל כך הוא ראוי לגינוי. לא, לא לוקחים ניצול טראומה ואומרים לו "תעשה כאילו". מי שעושה כך אינו טוב יותר מאלה שהאשימו את הניצול בכך שניצל.
האם באמת אכפת לנו, 40 שנה אחרי, מי הזעיק עזרה ומי ברח, מי עשה כך וכך ומי יכול היה לעשות אחרת? האם אנחנו ראויים לדקות ארוכות עם דן שילון שנגרר אף הוא למינכן ומשחזר את רגעי תהילתו בראיון שנתן לו וילי בראנדט, הקנצלר של גרמניה שפעלה כל כך לא נכון באירוע? האם לא מגיע לנו למשל לקבל הוכחות לכך שיו"ר הוועד האולימפי דאז היה "פרו-נאצי מובהק" כאשר מאשימים אותו בהחלטה להמשיך את המשחקים האולימפיים?
שאלות אלה ואחרות מלוות את הצפייה עד כדי כך שהן משאירות את היושב מול המסך בפה פעור, כמי שלא מאמין שזה קורה לו. במיטב הקיטש הצהוב שענבר יוצר, בסוף יש פיוס. צברי מזמין את סוקולבסקי לשתות איתו כוסית או משהו כזה, ואני מקווה כי אכן ייפגשו וישתו וישכחו את הביזיון הטלוויזיוני אליו נגררו מבלי דעת. מי שרוצה לזכור את מינכן וגם את העובדה שלאנשים, יהיו אשר יהיו, מגיע יחס של כבוד מיוצרי טלוויזיה – מוזמן לחפש שידורים חוזרים של הסרט של משה לניאדו.
לפנייה לכתב/ת 
