חשבתם פעם למה כולם רוצים שאתחתן כבר?
אתם מבינים, הנשואים לא יכולים לסבול לראות אותנו נהנים ככה, קמים מאוחר בסופי שבוע, הולכים למסיבות בלי לדאוג לבייביסטר. חברינו הנשואים, בני משפחתנו שעשו כבר את הצעד וסתם זרים שמביטים בנו בקנאה מתפרצת, לא מוכנים שהמצב יימשך. נמאס להם שרק חלק באוכלוסייה נושא בנטל
הקונספירציה קיימת. מעולם לא העליתי על דעתי אבל זה נכון. כבר כמה שנים שאני נתקל בזה בכל מקום. כל מי שאני פוגש רוצה לשדך אותי. מילא ההורים, מילא אח שלי, סבתא שלי, דודה שלי. מילא החברים, החברים של החברים, אבל המוכר בחנות המתנות? ומה לגבי המוכרת בחנות של כלי הבית, נהג האוטובוס, והחברות לשעבר? נדמה כי כולם חברו יחדיו כדי למצוא לי שידוך.
עוד בנושא:
במקום להיות רווק תקוע החלטתי לתקוע. בשופר
אני מרגישה שאני חיה בתוכנית שידוכים גרועה
דמות הרווק הנצחי: מניאק שימות לבד
ההנחה הבסיסית שלי הייתה תמיד שזהו אלטרואיזם טהור. אנשים שאני נתקל בהם רוצים שיהיה לי טוב, רוצים שאמצא אהבה, והם מכירים בחורות שהם רוצים שיהיה להן טוב. קיבוצם של בחור ובחורה, עלם ועלם, חסיד וחסידה, נראה להם כמו המצאה יוצאת מגדר הרגיל שלפניהם אף אחד לא חשב עליה. חוץ מהביטלס, הם כבר חשבו על הכול.
גן העדן של השדכנים
זה התחיל להיות מוגזם. כשאנשים שלא מכירים אותך רוצים לשדך אותך אחרי שהחלפת איתם משפט, כשכל מה שמשותף בין הרווק המיועד לרווקה המיועדת זה שהם... ובכן, רווקים, זה מתחיל להיות חשוד. אז התחלתי לזוז לכיוון גן עדן. זה קצת אחרי יהוד. שרה אמרה לי שמי שמשיג שלושה שידוכים זוכה במקום בגן עדן (בטח מתכוונים לסביון, אבל לא נורא. בכל זאת הלכתי על זה).
אבל אז הקשיתי על שרה ושאלתי – מה אם השידוך עולה יפה, יש חתונה והכול טוב, אך כעבור שנה מחליט הזוג להתגרש. מה אז? האם שליש מהמקום שלך בגן העדן מתבטל? היא טוענת שלא. "ומה אם המריבה רצינית ומכוערת?" הקשיתי עליה. "חפצים נזרקים לאוויר, מחלקים את חיות הבית לשניים, צעקות וקללות עפות לאוויר ובכלל ישנה תחושה של העדר אהבה ברגע שבו הכול מתפרק. האם אז שליש המקום מתבטל?".
שרה חשבה לרגע על שאלתי, ולבסוף הכריזה שתוקפו של המקום השמור עומד. "ומה אם האישה יורה בבעל? אם האיש מכה עד זוב בגרושתו לעתיד? שליש המקום שלך בגן העדן עדיין מובטח?" היא הנהנה במרץ. נדהמתי. מסתבר שבירוקרטיה היא בירוקרטיה. גם בגן עדן.
ואז אריק סיפר לי את האמת. "אנחנו", הוא טוען, "הנשואים, לא אכפת לנו ממך. גם אין לנו כוח לגן עדן. מי צריך לשריין לעצמו מושב במקום שכל מה שיש בו זה עננים ותפוחים? שעמום המחץ 3. הגיהינום נשמע מקום הרבה יותר מדליק, אקשן". "אז למה? במה חטאתי?" שאלתי את אריק בתחינה. הוא השביע אותי שלא אספר. מצטער אריק. איך אומרים? אופס.
לא פראיירים
הטו אוזן חברי לספסל הרווקות. אגלה לכם סוד מהמעגל הפנימי. אפילו מאלדר וסקאלי לא הגיעו כל כך גבוה. אתם מבינים, הנשואים לא יכולים לסבול לראות אותנו נהנים ככה. קמים מאוחר בסופי שבוע, הולכים למסיבות בלי לדאוג לבייביסטר. הקנוניה קיימת ורוחשת סביבנו הרווקים. חברינו הנשואים, בני משפחתנו שעשו כבר את הצעד וסתם זרים שמביטים בנו בקנאה מתפרצת, לא מוכנים שהמצב יימשך. נמאס להם שרק חלק באוכלוסייה נושא בנטל. הם רוצים שגם אנחנו נתרום את חלקנו.
הם רוצים שגם אנחנו נקום בלילה להחליף חיתול. הם רוצים שגם אנחנו, בדרכינו חזרה למיטה כשנחשוב שהשלמנו את המשימה בהצלחה ובדיסקרטיות, נדרוך על צעצוע שיתחיל לרקוד ולזמר (הוא מסין, אצלו זה חמש שעות קדימה) ונעיר את כל הבית. הנשואים רוצים שגם אנחנו נאלץ לבלות את בוקר שישי בפתיחת סתימה בביוב עקב הצטברות שערות, שיכולות לכלכל בניית פאה של ראסטה-מאן. הם רוצים שגם בשבילנו מילואים יהיה היעד המועדף בבחירת החופשה השנתית.
ובינינו? אני יכול להבין אותם. כולנו נולדנו שווים ונמות... מתישהו. ולגישתם – איש באמונתו יחיה. אנחנו רוצים לקפוץ לפאב באחת-עשרה בלילה באופן ספונטני? צריך להחזיק בייביסיטר גמישה וזריזה בחיוג המהיר. אנחנו רוצים לקום מאוחר בסוף השבוע? ערכת אטמי אוזניים ולב של אבן יוכלו לעמוד בפני כל בכי. אנחנו רוצים לישון שנת לילה ארוכה ורציפה? לוח תורנות של ההורים על פיו הזאטוטים נשארים לישון בבית פעם בשבועיים. אבל השוויון צריך להיות מעוגן. לא עוד פטור מחיי משפחה. לא עוד לקרוא לאשה שגרה איתך – שותפה, או לאשה ששוכבת איתך – זו שאני יוצא איתה. לא עוד.
הזכות להוללות
חברי הרווקים, זהו הזמן שלנו לצאת למאבק. לא לתת יד למשחק מכור מראש שבו אנו נדונים להפוך ולהיות כמו כולם. כל חברה מורכבת מאנשים שונים. זה מה שעושה את החברה מעניינת, ובזכות השונות הכל עובד. זוהי זכותנו הטבעית להשתכר עד אובדן הכרה!
זאת זכותנו הטבעית לעשות סקס חסר משמעות באופן חד פעמי עם מישהי שאנחנו די בטוחים שהשם שלה מתחיל באות גימל! זוהי זכותנו הטבעית לסגור את הטלפון פעם בכמה שבועות ולבלות ערב רומנטי עם כוס יין או בירה. לבד!
אבל אנחנו במיעוט. המאבק, לדעתי, אבוד. הכתובת נמצאת על הקיר כבר כמה שנים: "די להשתמטות מזוגיות!" הם צועקים. לאריק ולשאר בני משפחתי וחברי הנשואים נמאס לתת את חלקם ולשתוק. הם ימצאו לי כלה ויהי מה. ומי יודע? אולי אני אפילו איהנה מזה.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
