את ה"שנור" לצה"ל אסור לעצור

במהלך מלחמת ארה"ב עיראק, פנו עמותות אמריקניות אל תושבי ארה"ב וביקשו מהם לתרום עבור...אפודי מגן לחיילי ארה"ב. רבים הרימו גבה: האם אמריקה הגדולה זקוקה לתרומות עבור אפודי מגן? המעצמה מספר אחת לא יכולה לממן בעצמה כמה עשרות ואולי מאות אלפי אפודים? מתברר שהאמריקנים עשו זאת ברצון ובחפץ לב. לאמריקנים העשירים יש ערך עליון הנקרא שותפות ולא הכול הוא כסף. כאשר בתחילת שנות האלפיים התגלה בצה"ל מחסור חמור באפודי מגן, בעיקר עבור אנשי מילואים, נמתחה ביקורת קשה על אנשים טובים שביקשו לתרום. "לשנורר אפודים", קראו לזה המבקרים, "לא בא בחשבון".

החלטת הרמטכ"ל לבטל את ה"שירותרום", הביאה שוב לפרץ פופוליסטי של "גאווה" לאומית מעושה: "הגיע הזמן שצה"ל יפסיק לשנורר", זעקו הכותרות. פרופסור מהאקדמיה הזכיר שתקציב הביטחון הוא מספיק מנופח כדי להפסיק את "ההתבזות של השנור". רופא בכיר טען שצה"ל הוא האחרון שצריך לעסוק בהתרמות. מי שקורא את דבריהם של המטיפים להפסקת "השנור" יכול היה לחשוב, שהדוברים הם צדיקים גמורים שמימיהם לא טבלו ושרץ השנור בידיהם ושמדובר בכספים הנתרמים לרכישת טנקים, מטוסי קרב וצוללות ולא למועדוני כושר, חבילות שי וימי נופש. הצביעות הזועקת מהעליהום הזה יצרה את הרושם כי יש לנו אויב חדש - התורמים והתרומות. רק חסר היה שיצטטו שוב את "סאלח שבתי" ויציגו את שלטי התרומה הנודדים שלו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ישראל מחכה ללבני / יורם קניוק

תושבי הממלכה רוצים אותנו נחמדים בממ"ד / טל אל-על

תזכורת קצרה למי ששכח: תינוק ישראלי הנולד בדרך כלל במחלקת היולדות ברחבי הארץ, סופג כבר עם מנת המטרנה הראשונה את התחושה שללא התרומות של נדבנים, ספק אם היינו משיגים רמה כה טובה של רפואה ובריאות. התינוק שהפך לילד יתחנך קרוב בוודאי במעונות היום המצוינים של ויצו ונעמת שהחלו ב"שנור" כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. את לימודיו יעשה הישראלי שלנו בבתי ספר בויאר, גוטוירט, רוטברג, זיו ומרקס, ברנקו וייס שהתקציב לבנייתם ולעיתים אף להחזקתם בא מ"שנור". מי שתרצה ללמוד את מקצוע הסיעוד תלך לבית הספר לאחיות ע"ש שיינברון, ומי שיבקשו ללמוד טכנולוגיה יעשו זאת באורט ע"ש מקס בראודה או במכללת סמי שמעון. גם המתנ"סים הפזורים ברחבי הארץ, שהעניקו לנו את חוויית החוגים הראשונה, הם ברובם פרי תרומות. והאקדמיה? הוי האקדמיה! היש מוסד אקדמי שאין בו חדר, מעבדה, אגף או בנין שלא קם מ"שנור" של אגודות הידידים השונות שבחו"ל?

התינוק שהיה לנער, צופה במשחקי כדורגל באצטדיוני בלומפילד, טדי, גאון ובקרוב גם באיצטדיון סמי עופר בחיפה. הצגות תיאטרון הוא רואה באולם שרובר, הנרי קראון, וסיירוס קאצן (הקאמרי) ובבגרותו הוא פוסע להנאתו בטיילת הכט, לואי ודה האז. כשגיבורנו יזדקן, הוא יכלה את ימיו בבתי הורים ובדיור מוגן ע"ש מילר, מוזס ובאייר. ורק על צה"ל יוצא קצף "השנור". למה? ככה. למבקרים ישנה תחושה של בעלות ופטרונות על צה"ל. טענותיהם ש"בצה"ל זה אסור" או ש"לצה"ל יש מספיק כסף" הן יותר משאלות לב מאשר עובדות.

ייתכן ש"השירותרום" מיצה את עצמו ויש לבטלו אך מדוע לשפוך את התינוק עם המים? על מי אנחנו מתנשאים? מי מאיתנו שלא חכך ידיו בהנאה כשהגיעה ליחידה ניידת כושר, מועדונית או חבילת שי - שיקום. מי שלא התרגש כשצפה בחייל במחלקה שהוריו חסרי האמצעים הוטסו לטקס סיום מסלול - שיקום. מי מאיתנו שוויתר על נופשון באולגה או באשקלון - שיקום. ומי מאיתנו לא זוכר את סדרות החינוך של בית גולדמינץ ובית פלדמן בהן התחנכו דורות של מפקדי צה"ל? כן, כל אלה הגיעו מ"השנור". צה"ל אינו חלק נפרד מעם ישראל וממדינת ישראל וככזה, גם לו מגיע קצת "שנור". ותודה לתורמים.

אל"מ (במיל') משה אלעד שימש במשך שנים רבות שליח מתנדב לגיוס כספים עבור חיילי צה"ל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@y-i.co.il