"המערכון האחרון של פולי": זה היה קצר מדי
כשהקהל כל כך צמא ומתגעגע להומור של ישראל פוליאקוב, הסרט "המערכון האחרון של פולי" לזכרו, הוא בדיוק מה שדרוש היה כדי להנציח אותו, אמיתי חי ומלא עומק. לצחוק ולדמוע
בעיה אחת ויחידה היתה לי עם ה"המערכון האחרון של פולי", הסרט ששודר לזכרו של השחקן ישראל פוליאקוב אמש (ד', ערוץ 10, 21:00) - וזה האורך שלו. הוא היה קצר מדי. כשהוא הסתיים הרגשתי כאילו אני מסוגלת עכשיו לשבת כל הלילה, להקשיב לאנשים מדברים על פוליאקוב, לראות קטעי ארכיון, ובעיקר לקבל עוד מיעל פוליאקוב, שוש פוליאקוב וגם ריקי גל, שלוש מהנשים שנכחו בחייו (במינונים שונים מן הסתם).
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:
"גוללללסטאר": מהיר, מתוק וקליל
"משעל חם": האריה שאג, המנחה צעק
חמש שנים עברו מאז פטירתו של פוליאקוב, ורוב הקהל שלו נשאר בחסך. וכשאי אפשר לקבל עוד מהדבר עצמו, ועדיין קיים צורך עז להתבטא, להידרש למשהו כדי לפרוק מטענים ולמצות רגשות, סרט מהסוג הזה מהווה מענה מצוין ללא מעט צופים. את הסרט יזם שייקה לוי, אבל כנראה שבשלב מסוים הכיוון שהיוצרים פנו אליו הניח פחות את דעתו, והוא ביקש לגנוז אותו. גם שוש פוליאקוב ביקשה לערוך החוצה חלקים ממנו, בעיקר הטסטמוניות של ריקי גל, בטענה שהווידוי שלה לגבי ההריונות והבגידה "מבזים את פולי".
מבחינתי, כצופה, הרעיון שמאחורי הסרט לא היה להעלות באוב פרטים פיקנטיים על חייו של פולי, אלא לאפשר לאנשים לחוש שוב את האהבה אליו ולזכור אותו. אין שום דבר מביש או מבזה בחייו של אדם, ונדמה ש"הכל דבש" מתריסה את הטענה הזאת שוב ושוב.
פולי היה איש אהוב, מאות אלפי אנשים שלא הכירו אותו אישית מעולם, התרגשו מהאנרגיה האנושית שהקרין, וחשו קרבה וחיבור אל האיש. כל ניסיון להציג אותו בצורה "נקייה", מושלמת ונטולת רבב יעקר את הזכרון החי של פוליאקוב כאדם, ויהפוך אותו לסמל.
בעוד שהסרט עובד מצוין בתור הנצחה חיה ובועטת לפולי, הייתי מוותרת על הטייטל שהוצמד אליו - "סיפור חייו המרתק והלא מוכר של ישראל פוליאקוב". רוב הסרט הורכב מתכנים מוכרים על פוליאקוב: החרדות, ההיפוכונדריה, הדאגה למשפחתו, הרצינות שאיתה ניגש לקריירת המשחק שלו. חלקם אפילו תוסרטו אל "הכל דבש" הנועזת שיצרה פוליאקוב הבת, או נחשפו בראיונות שנתנו פוליאקוב ומשפחתו בתקשורת במהלך השנים. וזה בסדר.
העוצמה של הסרט לא טמונה בעובדה שריקי גל מדברת לראשונה על ארבע שנות נישואיה עם פולי והנסיבות שהביאו לסופם. הדקות הקצרות האלה - גם אם השתלבו במארג ששחזר והעניק נפח לדמותו של פוליאקוב, העניק לו עומק ומורכבות, אם חושבים עליו כדמות בסיפור - הן לא הגרעין של הסרט ולא ההצדקה לקיומו. לא האינפורמציה היבשה, אלא העובדה שהמקורבים לפולי, וגל בתוכם, מדברים עליו בגילוי לב מעורר הזדהות ואהדה.
ברגעים הטובים של "המערכון האחרון של פולי" הוא נראה כמו קטע מתוך "הכל דבש", מצחיק ועצוב בו זמנית, מאוד לא מעונב ולא לפי כללי הטקס. ה-DNA הזה אפשר לי, כצופה, לשבת מול הטלוויזיה, להתרגש, להתגעגע, לצחוק ולדמוע, כמו שאומרת הקלישאה הנכונה. כי אחרי הכל, צדק מי שאמר: כל כך לא מתאים לו למות.
