"מאסטר שף": מבשלים לנו פנטזיות
המועמדים הנלהבים בעונה השלישית של "מאסטר שף" מכינים, מטגנים ומתבלים את המנות שלהם, אבל מי שגונבים מהם את ההצגה הם השופטים המדושנים - שעושים במטבח הטלוויזיוני כבשלהם. לא תמצאו פה מזון לנשמה, רק ממתקים
זאת תוכנית על הפער שבין מציאות מיוזעת ומלאת כתמים לבין מיתוג חברתי. זוהי תוכנית על הנתק המוחלט בין חלומות מאופרים שמוגשים כבידור, לבין חלומות פרטיים של אנשים שלא רואים את האיפור. "מאסטר שף" לא באמת עוסקת באוכל אלא בדימויים ותדמיות, ביוקרה ובחלומות.
כישרון הבישול והצליחות שמתמודדיה הוא במקרה הטוב תפאורה למערכת היחסים בין תועפות הרגש לבין תועפות הרייטינג, בין השופטים המפומפמים כסלבס לבין האנשים שעדיין מאמינים כי בזכות המנה שלהם יהפכו לסלבס. או, כמה שהם טועים.
המנצח הגדול מן העונה הקודמת, אבי והמעקוד שלו, הופיעו בפרק הראשון של העונה השלישית, כדי למכור עוד אשליה: הנה, הוא פתח מסעדה. לא רק שהוא השתקם מעבר בעייתי, אלא גם הצליח בענק. עובדה, צילמנו.
הרשו לי לצנן מעט את קלחת הפנטזיות הלוהטת הזאת. אבי איננו מאסטר שף. הוא מבשל במסעדה צנועה את האוכל של אמא שלו. תהליכי המיתוג של המלאכה המיוזעת, כפוית הטובה, שוברת הברכיים, ורווית העצבים, שהיא תמצית חייו של שף, לא באמת סובלת את קיצורי הדרך אותן מציעה התוכנית למתמודדים המתלהבים. בדיוק כפי ש"כוכב נולד" לא באמת מייצרת אמנים אינסטנט, ו"המירוץ למיליון" לא מצמיח רצי מרתון.
שרשרת המזון
בראש הפירמידה של "מאסטר שף" מצויים המצליחנים האמיתיים - כלומר אנשים שלא צריכים עוד לבשל למחייתם מכיוון שהם כבר מצויים בטלוויזיה. ההצלחה נמדדת ככל הנראה במספר המסעדות או השווקים האותנטיים שכל אחד מהם הקים - מבלי לספור את הכשלונות כמובן. יונתן רושפלד הוא השף של ארבע מסעדות, וכמוהו גם חיים כהן ואייל שני. ומיכל אנסקי הקימה שווקים של איכרים, וכולם עשו חייל.
בתחתית הפירמידה מצויים הדפוקים שעמלו, חלמו, בישלו, ולא נכנסו לפריים. ובאמצע - "בשר תותחים" או קציץ שעבר מטחנה - מצוי הליהוק שיביא רייטינג. והליהוק, צריך לומר אחרי צפייה בפרק הראשון בעונה, הוא פשוט מופתי: בין שלי הקלולסית המתוקה שמדברת כאילו דיבבה סידרה מצוירת לילדים, לבין סלמה עם החיג'אב והתואר השני ברפואה ציבורית; בין זיוה על תקן העממיקו ויורשת סמדי בומבה, לבין תום יפה התואר, הגרמני שהתגייר וחזר בתשובה - איתם בהחלט אפשר לבלות ערב מצוין ברוח התחביב המועדף על צופי ערוץ 2: הצצה לחיים של אנשים אחרים. אז מה אם זה עובר דרך המטבח? סבבה.
יש גם סיבות לבכות. הנה פצוע מלבנון, והנה אתי ששכלה את בתה ושותפתה לבישולים, ובתור חוויה מתקנת אבירי "מאסטר שף" עושים לה אודישן בהפתעה בבית. מישהו אמר "כוכב נולד" ולא קיבל?
יש גם מועמדים שמציגים תפיסת עולם מעניינות לגבי אוכל. ארסֶן הקצב, יליד אוזבקיסטן, מתפייט על חיבתו לשחיטת בהמות, ובכלל לבשר מת: בידיו הוא ממלא מעיים של פרה בטחול טחון, מדמם וקצת קשה לצפייה לאנשים שקונים שניצל ארוז מפרסומות. לעומתו, כמובן, מאיה הנטורופטית הטבעונית-צמחונית מאתגרת רביעיית השופטים בירקות חיוורים ומוציאה מהם אגרסיות בלתי מצויות.
כל זה, כאמור הוא בידור מניפולטיבי מעולה, אבל בכוכב נולד, סליחה טבח נולד, זה לא העיקר. התוכנית בנויה סביב השופטים, ומידת הכריזמה שהם יכולים להביא מהבית. זה לא קשור להצלחתם כשפים, ואני מתקשה להבין את התואר "שף של ארבע מסעדות": זה כמו מישהו שמנצח על ארבע תזמורות שמנגנות בו זמנית. או כמו שכפול גנטי של ארבעה זמרים ופלייבק אחד.
כמה טוב שיש להם אישיות: מעצימים את הרשעות של רושפלד, את האבהיות טובת הלב של חיים כהן, את נטייתה של אנסקי להתאהב ולהתרגש מאוכל ביתי מיוצר. ומבינים שאייל שני לא יכול להסתפק רק בפילוסופיה ("מיהי הבמיה?" הוא תוהה. "אני לא רואה משהו מתוכך בתוך התבשיל", הוא מקטר).
בעונה השלישית קבלו את סמל הסקס החדש של "מאסטר שף". הנה המועמדת זיוה, במחוך שחור וטייטץ צמודים, וכל אבריה רוטטים כשהיא כמהה להתיישב לידו ולא מאמינה שזה קורה לה.
והנה אתי המופתעת מהאודישן שאומרת למצלמה "אני רוצה לנגוע בך", וכמו לא מאמינה למוצא פיה. גם הנושים של שני היו רוצים לנגוע בו, אבל בינתיים זה לא מסתייע.
והנה הוא מביט בעיניים קצת אשמאיות אל שלי (בת ה-22), ומקונן "אני זקן". זקן מכדי להעריך את טיב האוסובוקו והקרפלעך? ואיך הוא מפטיר כלפי מאיה הנטורופטית שהיא "עוד תשתטח על הבשר", ורק הוא יודע למה הוא התכוון: לא, זה לא קשור לסלט של מאיה, לטאג'ין של אתי, לבמיה בעגבניות של סלמה, זה רק קשור לתערובת המשונה של אבק כוכבים, מיניות מרומזת, וכחנות מועצמת, העצמת ניגודים שמהם בנוי בידור בטלוויזיה המסחרית, ולזה היה ונותר התבלין הטוב ביותר במטבח של "מאסטר שף".
