ליל כל הלא נדושים: סרטי אימה מכוננים

"ליל המסכות", "ליל המתים החיים", "יום שישי ה-13", "סיוט ברחוב אלם", "פרויקט המכשפה מבלייר": כמו בכל ז'אנר קולנועי, גם לאימה ישנם נכסי צאן הברזל שלה - החשודים המיידיים המככבים בכל כתבה, ספר או סרט דוקומנטרי המבקשים להתחקות אחר שורשי הזוועתונים ששוטפים את המסך, בעיקר בעונה הזו שסביב האלווין, שנחגג היום ברחבי ארצות הברית (אם אפשר גם בניו יורק וניו ג'רזי) והעולם.

הטריילר של "האלווין" מ-1978

אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, והטענה הזו רלוונטית גם לז'אנר האימה - כשכאן המנצחים מוכתרים באמצעות הצלחה מסחרית: "ליל המתים החיים" הזניק את הקריירה של מלך הזומבים ג'ורג' רומרו, והוכתר בשעתו כסרט האימה הרווחי ביותר שהופק מחוץ לאולפנים. "ליל המסכות" הפך עם תקציב זעום לשובר קופות מפתיע ונחשב עד היום למבשר עליית סרטי הסלאשר. ו"פרויקט המכשפה מבלייר" רשם הכנסות שיא של קרוב ל-250 מיליון דולר ברחבי העולם - ונחשב לאב הקדמון של סרטי הפאונד-פוטג'.

אך כפי שאומר אגממנון בסרט "טרויה", "ההיסטוריה זוכרת מלכים, לא חיילים". וכמעט כל סרט "פורץ דרך" שהוליד מגמה חדשה בתחום, נשען על כתפיהם לא של ענקים אלא של פיונים, שלא זכו למשוך עדרים של צופים לבתי הקולנוע, אך כן התוו את הדרך עבור שוברי הקופות שיגיעו בעקבותיהם.

סרט קשוח על עץ אשוח

"'בלאק כריסמס' הקדים במידה ניכרת גם את המבנה העלילתי, וגם את הסגנון הוויזואלי של 'ליל המסכות', ומתרחש גם הוא ביום חג...בהשוואה אליו, 'ליל המסכות' חמים וקריפי כמו דלעת מוארת של האלווין. 'בלאק כריסמס' יעביר צמרמורת גם בצופי דור הפוסט-'צעקה'" (סטבין ת'רוור, מתוך הספר "Nightmare USA").

כשעוסקים בשורשיו של ז'אנר סרטי הסלאשר, פונים בדרך כלל לשני סרטים שיצאו ב-1960 - "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק ו"Peeping Tom" של מייקל פאוול הבריטי. הם מתוארים כאבות הקדמונים של הסגנון, בעוד ש"ליל המסכות" של ג'ון קרפנטר ו"יום שישי ה-13" של שון קאנינגהם נחשבים לחלוצים שמיסדו את הכללים.

אולם בין לבין, יצא "Black Christmas" שלמעשה ענה כמעט על כל תנאי הקבלה של החבורה המפוקפקת הזו: רוצח פסיכופט חסר פנים ששוחט בזו אחר זו חבורה של סטודנטיות באופן אכזרי וראוותני, שיחות טלפון מטרידות ומסתוריות, ועלילה שמתרחשת ביום חג, שהעניק לסרט את שמו. כל זה קרה ב-1974 - ארבע שנים לפני ש"ליל המסכות" עשה שמות בקופות בתי הקולנוע בארצות הברית.

הטריילר של "בלאק כריסמס"

כמובן, "חג המולד השחור" לא נעלם סתם כך מדפי ההיסטוריה. קודם כל, קצת קשה להעמיד אותו באותה שורה עם "ליל המסכות" ו"יום שישי ה-13" - גם אם הוא אפקטיבי כמותחן, הוא הרבה פחות טוב מהשניים המאוחרים יותר בכל הקשור לרמת ההפקה. כמו כן, הוא לא זכה אפילו להצלחה שקרובה לממשיכיו בקופות.

הוא אמנם הפך למיני-להיט במולדתו קנדה, שם פעל הבמאי בוב קלארק באותן השנים, אך בארצות הברית הוא הופץ תחת שם שונה ("Silent Night, Evil Night", מתוך חשש שמא יטעו לחשוב שמדובר בסרט בלאקספלויטיישן) שבהמשך הוחלף בחזרה, ספג ביקורות שליליות ברובן ונעלם די מהר. הוא צבר סכום סביר בקופות, אך לא ממש הותיר חותם משמעותי בתרבות האימה האמריקנית. 

רק בשנים האחרונות, "בלאק כריסמס" זוכה לתחייה מחודשת: ב-2006 הופק לו רימייק לא מוצלח במיוחד, ובמספר ספרים שיצאו בעשור האחרון, מציינים אותו כחוליה החסרה שבין "פסיכו" ו"ליל המסיכות". לא שזה ממש מרגש את בוב קלארק - הוא, לדבריו, החליט אחרי אותו סרט שנמאס לו מאימה, ובכל מקרה זכה למנת התהילה שלו עם... הקומדיה המשפחתית "A Christmas Story", שזוכה עד היום לשידורים חוזרים בעונת החגים האמריקנית. 

אל תאכלו את עצמם

"כפי שמבהיר הסגנון הדוחה - לצד האופן הגזעני שבו הוא מציג את האוכלוסיה המקומית איתה הוא מתיימר להזדהות - הפראים האמיתיים ב-'Cannibal Holocaust' הם אלה שמאחורי המצלמה" (ניק שאגר, מבקר סרטים, "Lessons Of Darkness").

דבר דומה קרה לרוג'רו דאודטו האיטלקי עם סרטו "Cannibal Holocaust", עליו כבר כתבתי בעבר בהרחבה במדור זה. בעוד ש"פרויקט המכשפה מבלייר" הפך לשובר קופות היסטרי וסלל את הדרך לעשרות סרטי אימה המבוססים על השיטה הסגנונית של פאונד-פוטג' - כלומר, שימוש בחומרי צילום כאילו-אותנטיים - "שואת הקניבלים" נותר סרט פולחן רק בקרב חובבי אימה כבדים, על אף שהביא את הטכניקה הזו לז'אנר האימה כבר ב-1980, כמעט 20 שנה קודם לכן.

בסרט מוצגים בפנינו החומרים שצילמה חבורת דוקומנטריסטים צעירים שיצאו לאזור המכונה "Green Inferno" אי שם באמריקה הלטינית, ובו שוכנים לכאורה שבטים אכזריים וחובבי בשר אדם.

הטריילר של "Canibal Holocaust"

במקרה הזה, די ברור מה גרם לדחיקתו של דאודטו מספרי ההיסטוריה: בעוד ש"בלייר" היה קומוניקטיבי מספיק כדי לגרור מיליוני צעירים לבתי הקולנוע, סרטו היה מטריד ומזעזע מדי בשביל לפנות לקהל רחב באמת. הסיפורים המצמררים שמאחורי ההפקה - הריגת חיות לצורך הצילומים, ואפילו חקירת הבמאי בחשד לרצח אמיתי, שהתברר כזיוף מוצלח במיוחד - בטח לא עזרו לו להתחבב על ההמונים.

עם זאת, לא כדאי לטעות: גם ממרחק של יותר מ-30 שנה, "שואת הקניבלים" נותר אפקטיבי באופן מטריד, ואף נושא עמו אמירה חברתית עמוקה הרבה יותר מזו של "פרויקט המכשפה מבלייר" המצועצע. הוא פשוט היה שערורייתי כל כך שהפרובוקציה שבבסיסו דחתה את הצופים במקום להטריד אותם.

בין דם ללהד"ם

"התחלנו להציג את 'Blood Feast' בדרייב-אין בעיירה פאוריה. והרגשנו שאם נמות שם אף אחד לא ישים לב. הסרט החל להציג ביום שישי. ביום שבת כבר לא יכולנו להתאפק ונסענו לשם. אפילו שבאותו זמן התקיים יריד בעיר, היתה כל כך הרבה תנועה ששוטרי האזור כיוונו את התנועה. היינו עדיין חצי קילומטר מהמקום כשהסתובבתי לדייב (המפיק דיוויד פרידמן - ד.ע), הושטתי את היד ואמרתי לו: 'אני חושב שהתחלנו משהו'" (הרשל גורדון לואיס, מתוך הספר "The Sleaze Merchants" / ג'ון מקארתי).

ב-2005 יצא לאקרנים הסרט "הוסטל", שהוכתר כנושא הדגל של סרטי ה-Torture Porn (גם אם בהמשך, סרטים שקדמו לו שויכו לאותו הז'אנר). אבל השורשים של איליי רות' וחבריו ניטעו יותר מ-40 שנה קודם לכן על-ידי "סנדק ה-Gore", הרשל גורדון לואיס, שהוציא ב-1963 את "Blood Feast" - הסרט הראשון שהביא למסך הגדול ביתורי גופות צעקניים ומדממים, במעטפת של סיפור על רוצח מטורף המשתמש באיבריהן של קורבנותיו לטקס מצרי עתיק.

הטריילר של "Blood Feast"

כמו שני הסרטים הקודמים שהוזכרו, גם "Blood Feast", שאוטוטו חוגג 50, נותר מטריד ואפקטיבי גם היום, למרות האווירה הקאמפית הקיצונית שלו. בניגוד לבוב קלארק ורוג'רו דאודטו, הרשל גורדון לואיס כן נהנה ממעמד של כוכב על בקרב חובבי אימה כבדים - לא רק בזכות סרט זה, אלא גם בזכות סרטי האימה שהוציא בהמשך, ביניהם "Two Thousand Maniacs", "The Gore Gore Girls" וסרטו המפורסם ביותר - "The Wizard of Gore", סרט מזעזע ומהפנט בה בעת.

"Blood Feast" נהנה עד היום מהמעמד היוקרתי של "ראשון ה-Splatter Films" - ז'אנר שהוליד בהמשך גם את סרטי הזוועות האיטלקיים וכאמור,

 את סרטי ה-Torture Porn של העשור האחרון. אך למרות זאת, גורדון לואיס נותר מאחור בהשוואה ליוצרי אימה מאוחרים יותר כמו ווס קרייבן, ג'ון קרפנטר וג'ורג' רומרו, שחדרו אל לב המיינסטרים בשלב כזה או אחר.

מצד שני, קשה להאמין שזה מטריד את הבמאי הוותיק, שלא ממש שאף להיכנס לדפי ההיסטוריה של הקולנוע, אלא ראה עצמו כאיש שיווק מוצלח של יצירות אקספלויטיישן. "עשיית סרטים היא עסק לכל דבר, אני מרחם על אלו שחושבים על זה כאמנות ומבזבזים כסף בגלל ההשקפה הילדותית הזו", אמר בעבר.