אמא, הבאתי מדליה

בערך 400 מטר רצנו באותו יום. כמעט התעלפתי. "בעוד ארבעה חודשים אתה רץ את נייקי", הוא טפח על האגו הלא-קיים שלי. חייכתי בבוז. "זה כמו שיגידו לך שבעוד ארבעה חודשים אתה עובר לגור במאדים", רציתי לענות לו, אבל כוחותיי לא עמדו לי.

רוצים להתחיל לרוץ? קראו עוד:

• כל אחד יכול לרוץ 10 קילומטר - 6 הוכחות
• מומחה: נעל ריצה יקרה - לא בהכרח טובה. מה כן?
• המדריך הגדול: כך תטפלו בכל פציעת ספורט
  

הוא לא ירד לי מהגב, וככה זה גם הרגיש. פיזית. הוא המשיך לנדנד, ואני - כואב ודואב - השתרכתי אחריו בחוסר רצון גם בימים הבאים. רצתי, ורצתי. 600 מטר, ואז קילומטר, ואז שניים. אז זה עוד נראה הישג דרמטי.

את ההתמחות בהברזות משיעורי ספורט התחלתי הרי כבר בכיתה ב'. בתיכון כמעט נמנעה ממני תעודת בגרות כי לא הצלחתי להקיף בזמן את בית הספר. והנה, פתאום אני מתחיל לחבב את הרעיון הזה של לרוץ בחושך של תל אביב. סתם כך, מנקודה לנקודה, ולא כי מכריחים אותי.

"למה להתרומם מהספה?"

לא מעט רגעי משבר היו בדרך לקו הזינוק של המירוץ אתמול. יש שני סוגי משבר באימונים שמקנים לך, בהדרגתיות אין קץ, את הזכות הנפלאה לעמוד במשימה שאין שום סיבה נראית לעין שתרצה לעמוד בה. האחד הוא משבר ה"למה לי להתרומם מהספה המצוינת הזאת?". השני והקשה יותר הוא השעמום שמתחיל איפשהו בחצי הקילומטר השני. אפשר להשתגע.

ואז גיליתי ביוטיוב את ההופעה החיה של שלמה ושלום בקיסריה. אם מישהו יכול לבעוט לך בתחת, זה כנראה הצמד הזה בקולו החרוך מסיגריות. שלושה חודשים עברו, והנה לפתע אני - אני! - מצליח לרוץ עשרה קילומטרים ברצף.

אתמול הגיע רגע האמת. יום המירוץ כבר פה. כמו טירון טוב לא נערכתי כראוי. לא אכלתי טוב, לא ישנתי טוב ואפילו הרשיתי לעצמי לאחר לכיכר רבין. אבל כשהגעתי, הו, כשהגעתי. חשמל באוויר. 20 אלף איש מתחממים יחד, נינט בעמדת הדי-ג'יי מקפיצה את כולם, הכבישים חסומים לכבודם. לכבודי. לכבודנו. האם זו אירופה בתל אביב?

זה נראה כל כך גדול, הסדר כל כך מופתי, עד שלרגע קט הרגשתי תחושה לא מוכרת: אני מחבב את העירייה הזאת, שבימים כתיקונם בעיקר רושמת לי דוחות. 

"כל מי שנמצא פה היום הוא אתלט", מכריז מישהו ברמקול. "אתלט?", אני חושב, אולי אפילו בקול רם. "אני?".

ראש העיר חולדאי מזניק, והמקצה הראשון יוצא לדרך. אני ממתין בצד ומתחמם קצת. עשרים דקות עוברות, ותורי מגיע. האות להזנקה השנייה ניתן, ואני יוצא לדרך. אני מציץ בטלפון, קורא כהרגלי לשלום ושלמה להתגייס למעני, אבל היוטיוב אינו עונה. על זה לא חשבת, הא טירון? 20 אלף איש, והאינטרנט עמוס מדי בשביל כולם.

אחרי כמה דקות אני לא יכול. אני עוצר בצד ומחפש את ההופעה. דווקא הפעם אני לא מוצא אותה. שלוש דקות הלכו לריק. בסוף זה מסתדר ואני עושה את הדבר הכי הגיוני שעולה לי לראש: פותח מבערים. טעות מספר שתיים. האווירה הזאת, ההתרגשות, הספרינטים הפתאומיים של עמיתיך זריזי או כבדי הרגליים, כל אלה גורמים לך להאמין לרגע שאתה יוסיין בולט.

נחמד לראות את תל אביב בחושך. מירוץ נייקי 2012(צילום: יונתן הורוביץ)

למחות דמעה על הפודיום

הייתי פשוט מעולה בשלושת הקילומטרים הראשונים. חזק, אתלט, מהיר, בטוח, ממוקד. אני ממריא, נגד כל התחזיות, אני הולך להדהים את האומה, נדמה לי לרגע. חזיונות עולים לי בראש: הנה אני חותך את הסרט, וכולם תוהים מי זה ואיך זה יכול להיות. בחורה של נייקי מגישה לי שם בקבוק מים, השנייה עוטפת אותי בדגל ישראל. "אמנון, זה מפתח העיר", יגיד לי בטח חולדאי. "תיהנה. זה מגיע לך".

בקילומטר הרביעי אני מתרסק למציאות. הגוף כואב, הרגליים בוגדות והדקירות האלה בצד, אתם יודעים. איזה דקירות. אני גמור. המדרכה קורצת לי. כמה נוח יהיה לשבת עליה, אני חושב. בזווית העין, ליד הספורטק, אני רואה את אלה שכבר סיימו, מלקקים להם קרטיב לימון, שבעי רצון להחריד. להרגיז.

אבל כשאני כמעט מתמוטט, הבנות החמודות בתלבושת נייקי בצד הדרך צועקות "כל הכבוד" ומבטיחות ש"עוד קצת, עוד קצת". פתאום האוויר חוזר אליי. לא אכפת לי שהן כולן עובדות החברה שמארגנת את המירוץ, באותו רגע זה מרגיש כאילו הן שילמו כסף לראות אותי מקרוב, מזיע ומתגלגל לעבר קו הסיום, ורק מחכות לראות אותי מניף את דגל המגן דוד ומוחה דמעה על הפודיום.

והיו כמובן מגישי ומגישות המים. תמיד חלמתי להשתטח על מגרשי החימר בצרפת, שפרחי טניס יגישו לי כדורים צהבהבים במבט מלא הערצה. זה כבר לא יקרה, אבל אתמול - פעמיים (!) - נאבקו עשרות צוציקים על הזכות להגיש לי בקבוק מים מינרליים, נועצים בי עיניים מתחננות, כמו רוצים לומר: תבחר בי, תבחר בי.

אני שותה, מתיז על עצמי מה שנשאר וממשיך קדימה. שועט לעבר קו הסיום. כשאנחנו מתחילים את הקילומטר התשיעי אני כבר לא יודע איך קוראים לי. אני כל כך מותש, שלרגע שכחתי אם כבר עברנו את השער הענקי עם הספרה 8. "תגיד, כבר היה שמונה, נכון?", אני שואל מישהו לצדי. "היה אחי, היה", הוא משיב.