עניין של הרגל לגדף ולהשמיץ
שיר הקובע שחיילי צה"ל הם רוצחים שהתרגלו להרוג נשים וילדים הוא לא יותר מהשמצה גסה. לכן בלי קשר לזהות התחנה הצבאית, לא הייתה שום סיבה לא לאסור את השמעתו
המפקד החדש של גל"צ, ירון דקל, חולל סערה גדולה כשפסל לשידור שיר של יזהר אשדות. אשדות, הגיע לאולפן להתארח בתוכניתו של יואב קוטנר והמפקד ביקש ממנו שלא לנגן שם, בתחנה הצבאית, את שירו "עניין של הרגל".
ההרגל, למי שלא התעדכן, הוא הרגל להרוג. הרגילים להרוג הם חיילי צה"ל. הנה טעימה ממאכל הפיגולים הזה: "ללמוד להרוג זה עניין של תנופה, מתחיל בקטן, ואחר-כך זה בא. הלב מתפרע, פועם מבוהל, הוא יודע להבא זה יהיה יותר קל. הם (כלומר, הנשים, הילדים הפלסטינים), הם לא איש, לא אישה, הם, רק חפץ, רק צל. ללמוד להרוג, זה עניין של הרגל".
עוד בערוץ הדעות של ynet:
לכו תתמזגו / זיו לנצ'נר
את ה"שנור" לצה"ל אסור לעצור / משה אלעד
ועכשיו לפרשנות בפרוטה: חיילי צה"ל הורגים מתוך הרגל, בקלי קלות. הם הורגים, נשים, ילדים ולא טרוריסטים או מחבלים,חלילה. והם הורגים באצבע קלה, כי לדידם ההרוגים אינם בני אנוש, אלא חפצים. עד כאן דבר המשורר. בהגינות רבה צריך להודות שאין מדובר ביצירה לירית גדולה. החריזה גסה, המסר בוטה ושומני מפוליטיקה.
ירון דקל, החליט לחסוך ממאזיניו את ההטפה הזאת בתחנת הבית שלהם. מי שרוצה יאזין במקום אחר, מה שהסב ליזהר אשדות עוגמת נפש גדולה. נעלב עד עמקי נשמתו קבע הזמר ששיר הופך לפוליטי רק כשמתייחסים אליו ככזה. אגב, רק לפני כמה שבועות העניק אשדות ראיון לרעייתו, אלונה קמחי, מחברת המניפסט הזה, וסיפר לה שמעולם לא היה גאה בשיר כמו זה והפציר בה להמשיך לכתוב שירים כאלה "הסורקים את מעגל החיים", כלשונו. אז מי אמר שיר פוליטי?
פרשת השיר שנפסל לשידור מדגימה בצורה ברורה ומצוינת את האבסורד בקיומה של התחנה הצבאית, גל"צ. ב-ynet דווח על הלוך הרוחות בתחנה הצבאית לאחר הפסילה: "אנשי התחנה היו בהלם. התחושה שאיתה מסתובבים החיילים היא שיש שיקול פוליטי מאחורי ההחלטה". וכאן ציטטה הכתבת גורם נוסף שקבע: "זה בעצם אומר שהוא (ירון דקל) לא מתבייש להגיד שגל"צ הוא רדיו צבאי ולא אזרחי". "לא מתבייש", משמע, כדאי שיתבייש. ראוי שיתבייש על שהפך את גלי צה"ל (צבא ההגנה לישראל) לתחנה צבאית, כאילו הכתבים שם לובשים מדים ,כאילו המנהל הוא מפקד. עוד מעט יגידו שהיא "הבית של החיילים".
וכך, בעצם, קיבלנו את האבסורד הדמוקרטי-צבאי, את הפרדוקס, כשהוא מזוקק, מחודד, ברור ונהיר - אפילו ליזהר אשדות ולרעייתו. גלי צה"ל היא אכן תחנה צבאית עם שדרים, חיילים או אזרחים עובדי צה"ל, תחנה שנועדה לשרת חיילים. להשמיע את קולם, לתאר את הווי חייהם ולדווח על המתרחש ביחידותיהם. התחנה הזאת גם כפופה לדובר צה"ל. כלומר: תפקידה לשרת את צורכי ההסברה של הצבא.
גלי צה"ל היא יחידה צבאית וביחידה צבאית רשאי המפקד שלא להתיר הבעת בוז לחיילים והוא מצווה לאסור את האשמתם המכלילה והלא-מנומקת כרוצחים. אבל גם אלמלא זה, גם אם לא היה מדובר בתחנה צבאית, אין שום סיבה שלא לאסור את השמעת השיר. שיר הקובע שכל חיילי צה"ל הם רוצחים קלי-אצבע על ההדק שהתרגלו להרוג נשים וילדים הוא לא יותר מהשמצה גסה. אין פה דיון מנומק, אין פה סיפור מקרה מסוים שבו היה ירי לא מוצדק באזרחים. אין פה טיעון נגד הוראות הפתיחה באש. כל מה שיש פה הוא גידוף זול והשמצה, בלי נימוק ובלי הוכחה.
מי שדורשים מגלצ לשדר את היצירה הגסה והמפוקפקת הזאת, חייבים להשיב אם היו דורשים, באותו להט, לשדר את השיר "עניין של הרגל" אם הגיבור שלו לא היה חייל צה"ל, אלא פלסטיני. גם אז היה מדובר בגידוף ריק ולא בטיעון של ממש, בדיוק כמו ה"שיר" של יזהר אשדות. וגם כשגידוף או השמצה מוגשים בחרוזים עם לחן כובש, גם אז הם לא יותר מגידוף והשמצה והסתה.
חיים זיסוביץ', ראש היחידה לתקשורת, בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ויועץ תקשורת.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
