"הבנתי שצריך להתגרש מתוך כוח, ולא מחולשה"

תארו לכם שהייתם צעירים. בחרתם בן זוג מוצלח. הקמתם איתו בית חם. תמיד רציתם משפחה גדולה, אז הבאתם לעולם יחד ארבעה ילדים. אבל אחרי עשרים שנה לא יכולתם להסתיר מעצמכם את העובדה שככה אתם לא רוצים לחיות. על בסיס החוויה הקשה הזאת, ובהמשך לשינוי שעשתה בחייה, יעל ינאי מוציאה לאור בימים אלו את רומן הביכורים שלה, "אבוא בלי אוויר", שהוא כל-כולו, ובלי מסכות או משהו דומה להן - סיפור אישי על פרידה, גירושים וחיים חדשים.

• יידיש: שפה יפה, ומתחדשת
• ישראל המאירי על ספרים ואש
• מרגריט דיראס והכאב חוזרים
  

"לפני כמה שנים אספתי את הילדים שלי לשיחה. הם היו בין גיל שש ל-16. כל הארבעה. אמרתי להם במילים האלו: 'תקשיבו, נתתי לכם את עשר השנים הטובות של חיי. התמסרתי אליכם באהבה, ועכשיו אני מורידה הילוך בבית'. ובאמת נרשמתי לשירת מקהלה, התחלתי לרוץ ולמדתי ריקודי בטן. כשחברה שלי צלצלה ערב אחד לחפש אותי בטלפון, הבת הקטנה שלי ענתה לשיחה ואמרה 'שאמא לא בבית, היא יצאה לחיות'".  

הבחירה בחיים שאחרי. ספרה של יעל ינאי

"המשפט הזה עשה לי בובמה לא נורמלית. ילדה בת שש. מה היא הבינה בנוגע למה שעובר עלי? לרצון שלי לחיות? זה היה במסגרת הנישואים שלי, ואז התחלתי לברר עם עצמי ועם בן הזוג שלי מה בעצם קורה לנו. ומהר מאוד התחילו הספקות. ספקות בהורות, בזוגיות, בינינו מול עצמנו. קלטנו שאנחנו בבעיה, ואז התחלנו להתאבד על הזוגיות. טיפול זוגי. עבודה זוגית. כל העסק. עברנו ביחד מסע מאוד ארוך, עד שהגיע הרגע הקטלני. האמת היתה שם. המשבצת שלנו מתה, והייתי צריכה לזוז".

למה בעצם?

"שנינו ידענו שאם לא נעשה את זה, נמות. הספר שלי בא מהחוויה הזאת. מהכוח והאומץ לזוז משבצת בחיים. היינו חייבים לעצמנו וידוא הריגה, אבל לא היה על מה לעבוד או לשקם או לעורר מחדש".

אז התעוררת יום אחד והבנת שזה לא זה?

קול המספר בגוף ראשון

'אבוא בלי אוויר', שהוא ציטוט מהרומן עצמו, הוא שם הספר שבחרה ינאי לסיפור אותו היא מגדירה "הפסקול האישי של החיים שלי". ינאי, במקצועה עורכת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן במשך למעלה מעשור, מסתובבת ליד ספרים, למעשה, כל חייה.

היא נולדה וגדלה ברמת חן. אביה היה איש צבא שנשלח לאפריקה עם משפחתו כשינאי היתה בת ארבע, חוויה שהיתה עבורה מכוננת ביותר. היא למדה קרימינולוגיה ועריכת לשון, ומשם התחילה לעבוד בתחום הספרים. היא היתה חלק מצוות ההיגוי וההקמה של מילון "רב-מילים", כתבה את מילון "הילד" שנגזר ממנו, ובהמשך הפכה לעורכת ספרותית.

תמיד רצית לכתוב ספר?

"אני בנאדם כותב. זאת הדרך שלי להסביר לעצמי את המציאות. במהלך כתיבת הספר, כתבתי וחייתי כמעט בו-זמנית. אם רואים את הברק ואז מגיע הרעם, הרעם הוא הכתיבה שלי. אבל אף פעם לא חלמתי על ספר. זה פשוט קרה".

ספר חצוי לשניים

הרומן עצמו מחולק לשני חלקים, ומלא ברווחים ודפים לא מלאים, בגלל שהטקסט, לדעתה של ינאי, סמיך, מרוכז ולא תמיד קל. בחלק הראשון דמות הדוברת, שהיא בעצם דמותה רק בשם ומקום מעט אחרים, יוצאת למסע בתוך חדר הטיפול הזוגי, תוך כדי ריצות, שיחות קבועות עם פרלמנט החברות הטובות, ויחד עם התמודדות יום-יומית מול הילדים, ובעיקר מול עצמה. הטקסטים האלו כתובים כפרגמנטים מונולוגיים שמתחברים זה אל זה. בחלק השני אותה דוברת פוגשת בחור, וכמעט כולו מורכב מתכתובות המיילים שלהם בזמן התאהבות גדולה מהחיים.  

"הספר התחיל רק מהחלק השני, ותכתובת המיילים הזאת מובאת כמו שהיא. מדובר על סיפור אמיתי עם בחור אמיתי, אלו המיילים, זה קאט אנד פייסט. הוצאתי אולי ארבעה משפטים שהיו מאוד בעייתים לפרסם אותם, ושפכתי את כל התכתבות בינינו בלי לגעת בה, באישורו המלא של אותו איש, כמובן. ואז העורכת של הספר, הילה בלום, אמרה לי שהחלק הזה מעניין, אבל אותה יותר מעניין אישה שעוברת מסע עם עצמה על פני עשרים שנה. ואז הוספתי, ערכתי, כתבתי וסידרתי טקסטים שהיו לי לאורך השנים מתקופות שונות, שדיברו בדיוק על זה".

ואיך היו התגובות לדיאלוג המיילים? סוג של רומן מכתבים, בעצם.

"דויד גרוסמן קרא את הספר, וראה בזוג הזה: שני גרושים שמחזרים זה אחר זה, שני טווסים שמנפנפים בנוצות שלהם בעוד הם מתקרבים, אבל עם חומות עצומות של הגנה. כמה שהתכתובת נראית סיפורית, אולי מוגזמת, בגלל הדגש על הנוצות של הטווס, כלומר, תפארת הכתיבה - שאני מאוד אוהבת את האסתטיקה הזאת והיא חשובה לי בסיפור - היא אמיתית לחלוטין.

"ככה היא נראתה ונכתבה אצלי, ואולי ככה צריכה להיראות אהבה ראשונה ומטורפת אחרי עשרים שנות נישואים. הגוף מתחיל לבעבע, כמו צורך בלתי נשלט. אולי אין לאהבה הזאת סיכוי, אבל היא היתה טובה לאותם חודשים. גם השיחות שלי עם החברות, המכונות 'גירלז' בספר, הן כמעט אחד לאחד".

"קיבלתי אישור גורף מהאהוב שלי לעשות עם הטקסטים מה שאני רוצה. אפילו בהוצאה נדהמו מזה. הילדים שלי קראו את הספר עוד לפני שיצא. לכולם היה קשה והרגע של שיחת הפרידה מהחיים שפותחת את הרומן, היא לא תמיד פשוטה. ילד אחד אמר שהוא אהב את זה מבחינה ספרותית, אחרת אמרה לי, 'אמא את כל כך אמיצה'. עם הקטנה סיכמתי שהיא לא תקרא את זה. כמובן שבסוף היא הראשונה שקראה, ואמרה שלא היה לה מושג כמה קשה היה להורים שלה ביחד. הגדול אמר שזה ספר לאמא החופרת ולחברות החופרות שלה. מבחינתי, זה עבר בהצלחה גדולה".

אבל נראה שבספר את לא מתארת כעסים גדולים או דרמות שאופייניות לסיפורי גירושים.

"הספר נכתב על ניסיון להתמודד עם מצב נתון: התרחקות אישית והעדר אינטימיות של זוג גם בכורח הנסיבות. זה קל נורא להאשים את הנסיבות: איש צבא שמשרת במודיעין ולא מספר דבר על היום-יום שלו, וארבעה ילדים שצריך לשמור עליהם. אבל כמובן שזה לא רק זה. אולי התאים לשנינו אורח החיים הזה והבריחה מהאינטימיות. לא השכלנו לעבוד על החיבור הזה, וכשסוף סוף ניסינו, כבר לא היה על מה לגשר.

"לקראת השחרור של בעלי מצה"ל, צלצלה אלי מישהי שיש לה קבוצת תמיכה לנשים שהבעלים שלהם היו אנשי קבע שהשתחררו. מיד צחקתי כשהיא הציעה לי להצטרף. היא אמרה שאין לי על מה לצחוק, והיא צדקה. ואז הגיע מכתב מהדואר, שהצבא מספק טיפול זוגי במקרים כאלה. כאילו הצבא יודע שמשהו מתקלקל, וטורח לתקן. אז כבר לא צחקתי והלכנו על זה. אבל הכי קל להפיל את זה על הצבא. אני חושבת שהאמת היא אחרת. מי שהייתי כשבחרתי לחיות איתו בגיל עשרים, זה לא מי שאני עכשיו".

 את מרגישה שלספר שלך יש תפקיד חברתי?

"מה שהייתי רוצה באמת, שהקריאה בו תגרום לאנשים לא לוותר לעצמם על אהבה, קשר וחברות, וגם שיתוף ואינטימיות רגשית ומינית. לפעמים אתה אומר לך שיש לך המון יתרונות אחרים על פני אלו, אבל זה לא עובד. לאורך זמן זאת מחלה ממארת. מצד שני, תמיד תנסה להילחם על מה שיש לך בכל הכוח. הפירוק - יש לו מחיר יקר. אם לא היינו יודעים שניסינו הכל, אז לא היינו נפרדים".

להיפרד תוך כדי ריצה

"הספר מדבר על הדבר הזה: עשיתי מה שיכולתי. תוך כדי ריצה, מה שגיליתי, שאתה חושב שאתה לא יכול יותר לרוץ, ואז אתה יכול עוד מטר ועוד מטר. אין באמת קצה. אבל לפעמים בחיים יש. הספר מטפל בנושא הזה גם. לחמול על עצמך. לדעת שעשית כפי יכולתך. אם לפני חמש שנים מישהו היה נותן לי לקרוא ספר כזה וקורא לדברים בשמם, זה היה מאוד מאוד ומקל עלי, ונותן לי המון תקווה ונחמה".

את עורכת בהוצאה גדולה, שמוציאה ספר מקור כשמצב השוק, כרגיל, בעייתי.

"יש לי כרגע את שני הכובעים האלה, מצד אחד עורכת ועובדת כאן,

ומצד שני סופרת. אני חיה כל חיי עם המון פיצולי אישיות. זה הבית שלי פה. היה לי ברור שאת הכתב יד שאני כותבת, אני קודם כל מציעה בהוצאה שלי. ההוצאה פרסמה את הספר הזה כי האמינו בו. פה מפרידים בין ביזנס לפלז'ר. אם הטקסט לא טוב, לא לוקחים גם מהמקורבים, והיו פה דברים כאלה. המצב בספרים היום הוא אי-ודאות אחת מטורפת. אנחנו מרגישים את זה מצוין. מלחמות. חוק הספרים. אנחנו אפילו מורידים קצת הילוך כדי לראות מה יהיה".

למרות הנושאים הקשים, השפה של הספר רוויה בהומור.

"הומור בא בסל אחד עם אירוניה וציניות, שהן קטלניות בעיני, ואני מנסה לברוח מהן. אי אפשר לברוח מזה. בשיחות עם 'הגירלז 'זה בעיקר יוצא. זאת דרך טובה להתמודד עם דברים שמאוד קשה להתמודד איתם. השערים הקשים נפתחים לדברים שיש בהם הומור. הבית שלי מלא בהומור. אני בעד זה, כל זמן שזה לא עובר את הגבולות ולא נשאר רק ציני ואירוני, ויש מאחורי הדברים משהו רך. וגם, להומור יש סוג של צניעות כלפי עצמי וכלפי הסיפור. אז אישה. אז מסע. אז פירוק בית וקריעת ים סוף. לא נורא. קורה".