אין לך כסף לחוות דעת? לא תקבלי משפט הוגן
פ' תבעה את בית החולים על רשלנות, אחרי שטופלה שם בעקבות תאונה ונותרה נכה. אולם בית-המשפט דרש חוות דעת רפואית מנומקת, וזו - עולה כסף, ולתובעת - אין. האם בית-המשפט מפלה בין תובע עשיר לעני?
הזכות שהיכלי הצדק יהיו פתוחים בפני כולם, מכונה "זכות הגישה לבית המשפט". זכות זו היא, כלשון שופטי העליון, "התשתית לקיומו של שלטון החוק, תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד". השופטים מכנים אותה בביטויים ציוריים: "אבן הפינה של שלטון החוק", "זכות שהיא נעלה על זכות יסוד" ו"צינור החיים של בית המשפט".
- מדריך הביטוח: איך להתמודד עם מומחים?
אולם קריאה בפסקי הדין של שופטי העליון מגלה, כי כאשר מדובר בדלת העם, המתדפקת על דלתם ומבקשת צדק, אין מדובר אלא ברטוריקה גבוהה. כלשון המשורר: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן". מעשה שהיה כך היה:
תדאגי לחוות דעת רפואית
פ' עברה תאונה וטופלה בבית החולים "משפחה קדושה" בנצרת. היא נבדקה על ידי אורתופד מומחה בשם פרופ' חיים צינמן. בסיום הבדיקה רשם הרופא מזכר: "נותרה נכות בשיעור 30% ויש מקום לטעון בשאלת הרשלנות בטיפול הרפואי בבית החולים".
פ' פנתה לבית משפט השלום בנצרת בתביעת רשלנות נגד האחראי לתאונה, נגד חברת הביטוח כלל, שביטחה את האחראי לתאונה ונגד בית החולים בתביעת רשלנות רפואית.
עליך לצרף מידית חוות דעת רפואית ערוכה כדין, נאמר לפ' בבית המשפט, אחרת ניאלץ למחוק את התביעה.
האם לא די במזכר הרפואי של פרופ' צינמן, הקשתה פ'.
לא, זה לא מספיק, הובהר לה. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי אוסרת עלינו לקבל תביעה שלא מצורפת אליה חוות דעת ערוכה כדין, כלומר על טופס פורמלי עם הצהרה של הרופא המומחה כי הוא יודע שדין חוות דעתו היא כדין עדות בבית המשפט.
פ' פנתה אל פרופ' צינמן וביקשה כי יכתוב חוות דעת כמצוות התקנות. המומחה ביקש בתמורה, שימו לב: 16,380 שקל. בנוסף ל- 1,170 שקל שכבר שולמו לו קודם לכן עבור הבדיקה.
פ' נבהלה מהסכום. היא ביקשה מהשופטת רננה גלפז מוקדי וקיבלה מספר ארכות כדי לגייס את הכסף, אולם לא הצליחה. לבסוף הגישה לשופטת בקשה לפטור אותה מהגשת חוות דעת ולמנות רופא מומחה מטעם בית המשפט.
חוות דעת: מחסום המחיר
כאן יש לעשות אתנחתא קצרה ולהסביר כי פ' נתקלה באחד המכשולים הנבזיים ביותר העומדים בפני נפגעי גוף אביונים. רופאי ישראל הבינו מהר מאוד כי המפתח לשערי בית המשפט נתון למעשה בידיהם. את המפתח הזה הם הפכו למכרה זהב. עבור חוות דעת "ערוכה כדין" שכזו, הם גובים סכומים הנעים בין ארבע לבין חמש ספרות. מי שאין בידיו סכום זה, שיצא בחוץ, כמאמר הרב.
אכן, תקנה 127, שהיא המקור לדרישת חוות הדעת הרפואית, פותחת בפני השופט פתח לסייע בידי תובעים עניים. "רשאי בית המשפט או הרשם", קובעת התקנה, "לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו". אלא שגודל הפתח תלוי בגודל לבבו של השופט.
השופטת רננה גלפז מוקדי התרשמה מעדויות פ' ובעלה כי הם אכן עשו מאמצים כנים לגייס את הכסף עבור פרופ' צינמן, אולם הדבר לא צלח בידיהם עקב חיסרון כיס אמתי. אורח חיי בני הזוג ושמונת ילדיהם הקטינים, קבעה השופטת, מצביע על עוני מרוד. השופטת הוסיפה וקבעה, כי המסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה והמזכר מטעם המומחה, מובילים למסקנה כי יש ראשית ראיה לנכות ולרשלנות רפואית.
עולה, קבעה השופטת בפסק דין אנושי ונוגע ללב, כי יש לאפשר את בירור התביעה לגופה ולהסיר את מחסום הדלות שמולו ניצבת פ' במימוש זכויותיה.
חברת הביטוח כלל, ייאמר לזכותה, השלימה עם ההחלטה. אולם בית החולים, כנראה בעקבות הוראת מבטחיו, לא השלים עמה. בית החולים נאחז במחסום העוני של החולה כמוצא שלל רב. הוא ערער לבית המשפט המחוזי בנצרת. שם נהפכה הקערה על פיה. השופט אברהם אברהם החליט לזרוק את פ' מהיכל הצדק, למרות שלא כפר בעובדת עוניה המרוד.
השופט אברהם לא גילה חמלה כלפי פ'. לא די שהותיר אותה מחוץ לשערי בית המשפט, בנוסף חייב אותה בתשלום שכר טרחת עורכי דינו של בית החולים בסך 5,000 שקל.
פ' שמה את פעמיה אל בית המשפט העליון. היא סברה שיש שופטים בירושלים, גם עבור אנשים כמוה. היא ביקשה רשות לערער. השופט צבי זילברטל דחה את בקשתה. לדעתו העניין לא מספיק חשוב כדי להטריד את בית המשפט העליון לדון בו.
"לא ניתן לומר, כי התוצאה אינה הוגנת ומובילה לעיוות דין בל יתוקן". השופט זילברטל לא כפר בכך שכל מה שעומד בין פ' לבין פתיחת שערי בית המשפט הוא עוניה המרוד. אולם לדעתו, על ניזוק עני להראות בנוסף כי "קיים יסוד ממשי לכאורי לתביעתו". המזכר הרפואי שצירפה פ' לתביעתה, אינו עובר, לדעת השופט, את הרף הנדרש כדי להראות שיש בתביעה ממש.
השופט זילברטל אינו מבחין למרבה הצער, כי תוצאת פסיקתו היא הפליה קשה בלתי ראויה בין עשירים ועניים בזכות הגישה לבית המשפט, אותה זכות שהיא נעלה, כלשון בית המשפט העליון, על פני כל זכויות היסוד האחרות. הרי תובע עשיר יכול לגייס בכספו חוות דעת ולהיכנס בשערי בית המשפט מבלי שאיש יבדוק אם "קיים יסוד ממשי לכאורי לתביעתו". איש גם לא יבדוק חברת ביטוח, אם יש לה הגנה של ממש בפני תביעת מבוטח סיעודי, שבאסונו זקוק לתגמולי הביטוח כדי לסיים את חייו בכבוד. בית המשפט ידון בכל טענה שחברת הביטוח תעלה, גם אם היא מופרכת על פניה.
מעבר לכך, פסק דין זה מצטרף לפסק דין קודם, בפרשת גור ישראלי, בה הציב הנשיא גרוניס מחסום נוסף בפני תובעים עניים. הנשיא פסק שם כי יש לפרש את תקנות האגרות של בתי המשפט בצורה צרה, לרעת ציבור המבוטחים. לכן על תביעה לתגמולי ביטוח בגין נזקי גוף, חייב המבוטח לשלם אגרה יקרה כאילו מדובר בתביעה מסחרית כספית רגילה ולא אגרה מופחתת החלה על "תביעה לפיצויים בשל נזק גוף".
שני המחסומים שהוצבו בפני תובעים אביונים מוכיחים כי יש שופטים בירושלים, אולם רק עבור מי שידו משגת לפתוח את שערי בית המשפט.
לפנייה לכתב/ת 
