ביידיש זה נשמע יותר טוב
היא נחשבה לנחותה, אחרי זה נשכחה ועכשיו חזרה למרכז הבמה. לכבוד ספר ניבים חדש קבלו את היידיש: עוקצנית ואירונית, אך יותר מזה - מכילה בתוכה היסטוריה של עם
עד לא מזמן היתה היידיש שפה אנכרוניסטית שהדהדה את ההיסטוריה הכאובה של יהודי אירופה. אבל לפעמים הגלגל מסתובב, התודעה משתנה, ופתאום היידיש נעשתה לא פחות ממגניבה. אפילו ב-CNN שידרו כתבה על תחיית היידיש בישראל. סטודנטים צעירים לומדים יידיש באוניברסיטאות או בבית שלום עליכם; יש גם כמה בתי ספר יסודיים שמלמדים יידיש; כתב העת "דווקא" שעורך בני מר מעורר עניין; התרגומים החדשים של דן מירון לשלום עליכם נחגגים; ויש גם להקות כמו "הכלזמטיקס" הניו-יורקיים שמנגנים יהודית בעיבודים מודרניים; בתחנה המרכזית בתל אביב קמה לה ספריית יידיש ענקית - ואפילו נכתב רומן מחווה ישראלי לספרות היידיש העממית באמריקה של תחילת המאה הקודמת: "היברו פאבלישינג קומפני", שכתב מתן חרמוני.
- הרומן "חזקים וחלשים": הגיבורה היא היידיש
במילים אחרות: היידיש בתודעה הישראלית נפרדת אט-אט ממעמדה המפוקפק כשפת השואה והמתים, וכובשת לה מקום של כבוד כתרבות שעומדת בזכות עצמה.
בתקופה האחרונה, ראו אור כמה מילונים וספרי פתגמים של שפות המהגרים שהגיעו לישראל, למשל "מילון בן יהודה שטראסה - ייקית מדוברת בארץ ישראל", ספר הפתגמים של יהודי מרוקו "חתונת שזיפים, גירושי ארטישוק" והספר "עשן ואמיץ" - ובו אמרות ופתגמים של יהודי אתיופיה. עכשיו תורו של "אוצר הניבים של היידיש" מאת יוסף גורי. אפשר לראות בזה את חזרתו של המודחק, אפשר לראות בזה חיפוש שורשים, או סתם ביטחון עצמי של התרבות הישראלית, שיכולה עכשיו לפנות קצת מקום לשפות המהגרים שהרכיבו ובנו אותה.
בתולה במרפק
"אוצר הניבים של היידיש" הוא לא ספר פולקלור, אלא פרי מחקר לשוני שמציע כ-2,300 ניבים, כלומר צירופי מילים במשמעות מושאלת ובמשמעותם הרגילה, לפי סדר האל"ף-בי"ת, ולצדם מופיע תרגום לעברית, אנגלית ורוסית. כך למשל, באות אל"ף, אפשר למצוא ניבים מוכרים ואהובים כמו "א גאנצע מגילה" - סיפור ארוך ומייגע (בתרגום מילולי: מגילה שלמה); "א גאנצער ברוך השם" - אדם בעל חשיבות, "קליבר רציני" (בתרגום מילולי: ברוך השלם שלם); "א בתולה אין עלנבויגן" - בחורה שהיא לא בתולה בכלל (בתרגום מילולי: בתולה במרפק); "א גדולה אויף דער באבע!" - גם כן עניין גדול! (בתרגום מילולי: תהילה לסבתא!); והכי נחמד, "א פייג אין קעשענע" – אחד בפה ואחד בלב (ובתרגום מילולי: אצבע משולשת בכיס).
"המילונים האלה הם לטובת הדורות הבאים", אומר ד"ר יוסף גורי, שהיה מורה בכיר בחוג ללימודים סלאביים באוניברסיטה העברית, ופירסם שורה של מילוני יידיש עם פתגמים, ניבים ומטבעות לשון. "יידיש היא שפה עשירה במטבעות לשון ציוריים. מבין המילונים שכתבתי, ספר הברכות והקללות ביידיש היה לרב-מכר".
המילון החדש מיועד בעיקר לאנשים שלומדים יידיש. "מתברר שיש הרבה תלמידי יידיש", אומר גורי, "תיאטרון יידישפיל חתם לא מזמן על הסכם עם אחד מבתי הספר למשחק, ויש כבר עכשיו קבוצה של 17 שחקנים שלומדים יידיש, מתוך כוונה להצטרף לתיאטרון. בקולג'ים ובאוניברסיטאות בארצות הברית לומדים יידיש. בפולין ובגרמניה, פולנים וגרמנים התחילו ללמוד יידיש, אולי מתוך רגשות אשמה. יש קורסי קיץ בכל העולם. ויש עוד קטגוריה של קוראים למילון הזה: אנשים שהגיעו לישראל כילדים ושמעו בבית יידיש. יש להם נוסטלגיה, הם לוקחים את המילון ונתקלים באיזה ביטוי ששמעו בילדותם, ומאוד מתרגשים".
האמנם יש יותר מתעניינים ביידיש, או שזה עדיין עניין למעטים? "מדעי הרוח בכלל הם עניין למעטים, ולימוד תחומים איזוטריים על אחת כמה וכמה", אומר פרופ' אברהם נוברשטרן, ראש התוכנית ליידיש באוניברסיטה העברית ומנהל בית שלום עליכם בתל אביב. "אבל כן מתרחבת ההתעניינות ביידיש אצל אנשים שכבר לא שמעו את השפה, ובאים אליה טבולה ראסה - דור שלישי שאולי הסבים והסבתות שלהם דיברו יידיש. בבית שלום עליכם אנחנו נוכחים בתופעה של בני 50-60 ששמעו יידיש בבית, ועכשיו יש להם רצון, זמן ויכולת לחזור ולהשלים את הפערים. באוניברסיטה שמטבעה פונה לדור צעיר יותר יש גידול במספר התלמידים. יש התעניינות נמשכת והולכת שצריך לטפח אותה. זו משימה לא פשוטה".
איך אתה מסביר את זה?
"ההתעניינות ביידיש שנובעת מחיפוש שורשים, קצת מפגרת אחרי הלאדינו והערבית-יהודית, ייתכן שיש יותר גאוות שבט דווקא אצל דוברי הלאדינו והערבית-יהודית, כי הם הרגישו עצמם בשוליים, והשולים היום חוזרים למרכז. האשכנזים הרגישו קונסנזוס, אבל היום כבר רבים מבינים שהיידיש בכל זאת נדחקה לשוליים".
שפה של דחקות
נוברשטרן - והוא לא היחיד - קורא לנפץ את התדמית של היידיש כשפת ההומור והבדיחות, שפתם של העגלונים ופשוטי העם, ולזכור שיש בה עולם יצירתי ואינטלקטואלי שלם. "יש ביידיש אירוניה והומור אבל יש בה הרבה מעבר לכך", הוא אומר. "יש משהו פרדוקסלי בגורל הכל כך טרגי של השפה ושל דובריה, לעומת היותה שפה של אירוניה והומור. היידיש ממזגת לתוכה את כל המימדים של ההתנסות האנושית הזאת".
אז איך בכל זאת נוצרה התדמית של היידיש כשפת הבדיחות?
"התדמית הזאת נוצרה כבר במאה ה-18 על ידי המשכילים בגרמניה ובמזרח אירופה. הם חשבו שיידיש היא השפה של השכבה המפגרת והלא-משכילה בחברה היהודית, ולכן צריך לזנוח אותה. היה טבעי בעיניהם ללעוג לדוברי היידיש ולהראות את עליונותם של אלה שזנחו אותה לטובת הגרמנית, הרוסית או הפולנית. לכן היא הצטיירה כשפה פרימטיבית, וזה המקור לתדמית הזאת. הציונות ירשה כמה מן הגישות השליליות האלה כלפי היידיש, והמשיכה בקו הזה. אבל לא רק בישראל אלא גם בארצות הברית חשבו שיידיש היא שפה של מילים גסות.
"כמובן, מבחינה היסטורית ולשונית זה פשוט לא נכון. ביידיש גם למדו תורה וגם סיפרו בדיחות וגם קיימו חיי מסחר ואת כל הצרכים האנושיים, וכמובן נכתבו ספרות ושירה ומחזות".
רועי גרינוולד, שמלמד ספרות עברית ויידיש באוניברסיטת בן גוריון, התחיל את המסלול האקדמי שלו עם השפה והספרות הגרמנית, אבל גילה בדרך את היידיש. "יש ספרות גדולה ועצומה שנכתבה ביידיש", הוא אומר. "היא היתה שפה קוסמופליטית שדוברה בשלוש יבשות לפחות. בזמן אמת נכתבו בה היצירות המודרניסטיות ביותר, שלא לדבר על הקלאסיקונים של הספרות היידית, שהם שער הכרחי אל העולם היהודי האשכנזי במאה ה-19".
את עבודת הדוקטורט שלו כתב גרינוולד על המשורר אבות ישורון, שבעצמו ניהל יחסים מורכבים עם היידיש ועם העולם המזרח אירופי שהשאיר מאחוריו. "השירה של ישורון נותנת ביטוי לקיום של היידיש בתוך העברית", אומר גרינוולד, "זו נוכחות שהיתה, על פי רוב, מוכחשת מסיבות אידיאולוגיות בעיקרן, מתוך ניסיון לברוא תרבות עברית חדשה שמתייחסת במין קפיצת זמן לוליינית למקורות הקדומים של העברית. אבל ישורון, וזה כוחו הגדול, חרף העובדה שהיה עברי, הנכיח בעברית את מה שביקשו להשכיח ממנה, את העובדה שדובריה דיברו גם עוד שפה. עבור ישורון דוברי היידיש, העברית, הרוסית, הערבית - הם אלה שבוראים את העברית, ולא להיפך".
אבל נדמה שהתרבות הישראלית היום קצת יותר סובלנית כלפי שפות המהגרים שהגיעו לכאן.
"זה באמת התהליך שמתרחש, ההכרה בכך שכל השפות האלה הן חלק מהתרבות העברית,
והן לא יכולות להיות מושתקות בה. אולי זו תוצאה של ביטחון הולך וגובר, או של כמיהה כמעט היסטורית לבקש את השורשים הקדומים - לא רק את השפה עצמה אלא את ההיסטוריה היהודית כולה".
זו קלישאה לומר שיש ביידיש הרבה אירוניה והומור, אבל זה עדיין נכון - אפילו במילון החדש, מכל עמוד נשפכות כל כך הרבה קריצות ועקיצות.
"היידיש תמיד היתה נתונה בתווך הזה שבין שפת הקודש ובין החיים הארציים שנוגעים לענייני חולין. היא עמדה בתוך שבין הקודש והחול, הגבוה והנמוך, הנשגב והיומיומי, ולכן יש בה גמישות מופלאה. זו שפה שאוצרת בתוכה את כל דרך ההגירה שהיהודים עשו. ראשית היידיש בהגירה של יהודים מצרפת ואיטליה לאזורים דוברי גרמנית לפני כאלף שנה. לכן יש בה רכיבים רומניים-לטיניים, ואחר כך נכנס בה אלמנט גרמני דומיננטי. ואז שוב היו גלי הגירה למזרח אירופה, ולכן ניכרת בה השפעה של השפות הסלאביות. יש ליידיש יכולת להכיל בתוכה תרבויות שונות. היא כמעט עשויה בצלם ההיסטוריה של היהודים שדיברו בה".
